רבים מפלסטין. ללא ספק פעמים רבות התנועה שלנו ציינה שוב ושוב עד כמה קשה לפתור את הבעיה הפלסטינית לאור המאזן הכוחות הנוכחי, מאז, מרגע של הנקבא הערבית-הפלסטינית הראשונה בשנות השלושים והארבעים, התנאים הבסיסיים לפתרון כזה היו חסרים וחסרים.

ראשית - וזאת יעשה לעמוד את השיערם הממלמלים של המרקסיזם - גורלו של העם הפלסטיני תוחלט בחלקו הגדול במטרופולין הגדולים של האימפריאליזם, מוסקבה, ניו יורק, לונדון, בייג’ין, טוקיו, פריז, מילאנו ... ועד שהפרולטריון יישאר אדיש לשחזור המעגלים השטניים של ייצור קפיטליסטי בערים אלה, יהיו קשים מאוד עבור הפלסטינים לנוע לכיוון דרך שאינו התבוסה. האמנציפציה של פליטים פלסטינים, כי פליטים חמושים, כי פרולטרים ללא הסתייגות במאבק, תהיה רק בפעולה משותפת עם הפרולטריון הבין-לאומי הנלחם למען שחרורו. מחוץ לפרספקטיבה הזאת נוכל לראות את ביטולם של פלסטינים מעל פני האדמה, אך לא את שחרורם של הפלסטינים. יכולים להיות מעשים טבח כללים, גירוש, העברות, קליטה של הפלסטינים על ידי התעשייה הערבית המתפתחת ועל ידי ישראל עצמו (תופעה רחבה מאז ראשית הקמתה), תלוי אם הפלסטינים מתמידים או מוותרים על המאבק המזוין.

במיוחד במקרה של פירוק מוחלט מנשק של השוליים המיליטנטיים ביותר אפשר יכול גם לראות את היצירה של המדינה הפלסטינית נחוצה, אשר היא לא תהיה יותר מאשר מחנה ריכוז ענק בשליטה אחד או אחר המדינות האימפריאליסטיות, שבו הבורגנות הלאומיות השונות תספקו עצמם מכוח עבודה במחיר נמוך.

בזמן שהפלסטינים ימשיכו להחזיק את אמצעי הלחימה שלהם, בזמן שנותר כיום את מד חום המהפכה במדינות "העשירות", נאלץ לחזות בדיכויים אחרים הדומים לאלה שמילאו בעצב את ההיסטוריה השנים האחרונות. מדינות האזור ייחשבו כל אחד בתורו לפעול כי "שומרים השלום", כפי שעשו בספטמבר השחור ב1970 ירדן, ביוני 1976 את "כוח ההרתעה הערבי" של סוריה בתל אל זעתר וביולי 82 ישראל בביירות.

הרוצחים האלה, "אחים ערבים", מעולם לא באמת התנגדה, אלא היה שותף למעשה עד עצם היום הזה, ההנהגה הבורגנות הזעירה של אש"ף, אשר לא עשה דבר מלבד לנהל התבוסות, והלכה בעולם בהתחננות עזרה מן האימפריאליזם ההוא או אחר, ביקשה הכרה פוליטית, כאילו הייתה זו הממשלה בגלות של מדינה עתידית, שאיש אינו רוצה בה.

אש"ף תמיד התכוון את שנאה המעמדי הפלסטיני רק נגד ישראל,אשר רואה כי האויב היחיד של האינטרסים הערבים, ובכך סלף את העובדה שכל המדינות הערביות הפכו גבם שוב ושוב לפלסטינים בשם האינטרסים הלאומיים העליונים שלהם. דוגמה לכך היא שאף מדינה ערבית לא העלאה אצבע כדי למנוע את המשלחת הענישה היהודית "שלום בגליל", דוגמא אחד שמתאימה לאלף יותר. בהקשר זה את העזרה "המוסרי" מקורי ביותר הגיע מקדאפי, שהזמין את הפלסטינים להתאבד בהמוניהם כדאי להשאיר דוגמה בהיסטוריה: אנו מקווים כי בקרוב הפרולטריון העולמי תגרום להתאבדות כל ראשי המדינה, כולל קדאפי, ובכך תרומה מקורית משלה להיסטוריה של האנושות.

בקו העיקרון לא ניתן למנוע מהפלסטינים את האפשרות להקים מדינה, אלא שבשל המספר הקטן של כוחותיהם וכוחותיהם עד כה לא הצליחו להביע ישות מדינית.

אש"ף האמין להתגבר על המכשול הזה עם הברית האימפריאליזם הרוסי, שהפך אותו לכלי משחק של התמרונים שלהם במזרח התיכון ומאכיל הפלסטינים כי ערער ההגמוניה של ארה"ב באזור. אבל הפלסטינים, בגלל האופי הפרולטרי שלהם, תמיד היו בעלי ברית לא נוחה עבור ברית המועצות, זה תמיד התייחס אליהם בחשדנות, אשר מסרב לחמש אותם בצורה כבדה ומודרני, מה שאכן קרה עם הבריתות אנטי-אמריקניות אשר נתנו ערבויות נוספות. לרוסים תמיד היו חשש כי חלק הפרולטרית של הפלסטינים תצא מכלל שליטה שלהם, וגם ככה מנעו מהבורגנים והבורגנות הזעירה ה הפלסטינית השתקמות בלבנון, אשר נותרו בחסדיהם המצב הרוח מהמדינות הקטנות של האזור. מצב אי-נוחות זה נתפס על-ידי הנהגת אש"ף, אשר, מטבעו, רחוק מלהשתקם את עצמו כדי לאמץ את המטרה הקומוניסטי, חשב היטב לפנות לאימפריאליזם המתחרה. לאחרונה, על כן, אש"ף גילה כי הסוס שצריך להעלאות אליו לא היה עוד ברית המועצות אלא ארה"ב, וכיום, למרות המכה האחרונה שניתנה לו על ידי בעלת הברית הגדולה של ארצות הברית במזרח התיכון, ממשיך אש"ף לבכות לעבר וושינגטון. אכן, נראה כי העברת שרידי האוכלוסייה הפלסטינית תהיה מנוהלת על ידי צבא ארה"ב: המרינס יכבשו את ביירות וכולם יהיו מאושרים ושמחים.

אבל בשלב הזה מתעוררת בעיה, שהיא הבעיה של כל הזמנים: היכן לצוד את עשרות אלפי הפליטים? כי מאז החלו היהודים לגרש את הערבים מפלסטין, כרישי הדיפלומטיה הבינלאומית שואלים את עצמם את השאלה הזאת. והם לא יכולים לתת תשובה. זו הבעיה: לאף אחד לא יהיה אכפת אם יהיו לפלסטינים על אדמתם אם הם, במקום להיות חמושים ולוחמים, היו שקטים באוהלים שלהם, מוכנים להתפנות לצרכיה היצרניים של המדינה המארחת אותם.

אפילו ישראל תהיה הערבה הראשונה לפתרון כזה, רק לחשוב שעובד חקלאי ערבי שיורד מדרום לבנון לגליל כדי לגדל את האשכוליות הישראליות המפורסמות ישולם עד חמישית של עובד ישראלי מקביל. לכן אין זה מפתיע שאריאל שרון, טובח גדול של פלסטינים במצור על ביירות, הזמין את הפלסטינים לעלות לישראל, שכן איש אינו רוצה בהם: "ברוכים הבאים "הטרוריסטים", אמר בפגישת 18 ביולי בתל אביב לכבוד הניצחון של הציונות - בתנאי שיגיעו ללא נשק ויוכיחו כי לא ביצעו פשעים נגד אזרחי ישראל ".

הדיפלומטיות של העולם כולו משתדלות לפתור את הבעיה באופן כלשהו, או ליתר דיוק הם מנהלים משא ומתן בדבר חלוקת לבנון לאחר שהפלסטינים יעזבו או יופחתו לאימפוטנציה. אבל אנו יודעים כי יותר מאלף עסקאות שווים זריקה של תותח אחד, במיוחד בשלב זה של הכנה לטבח אימפריאליסטי שלישי. אנו חיים בהכנת מלחמה כללית וכל סכסוך מקומי, הוא הופך להיות פחות ופחות פתיר עם המשא ומתן, ולכן נוטה להוביל מיד למלחמה.

במזרח התיכון, שבו בסופו של דבר המלחמה לא פסקה מאז שנות הארבעים ועד היום, לא ניתן יהיה למנות סדר חדש בין המדינות השונות באזור עוד שהפלסטינים יעמדו ללא נשק. ישראל מתכוונת לחסל את הפלסטינים ולא תעצור אם לא תעמוד בפני משהו גדול יותר מצבא שלה. אבל גירוש הפלסטינים מהמזרח התיכון עלול לעלות לעברים בעתיד, לא כל כך בגלל הנקמה הערבי, שכבר הוכיחו שהם מסוגלים לשאת, כמו של הרוסים. ברית המועצות, מאז שמצרים עברה ממסלולה למסלול ארה"ב, ראתה יותר ויותר להיעלם את השפעתה על האזור. הוא הזהיר שוב ושוב את ישראל לנסוע לאט לביירות, כי המזרח התיכון קרוב מאוד לגבולותיה, כי זה תחום חיוני עבורה. אבל אזהרות אלה, בהתחשב חריפות עמדתו של ממשל רייגן, נראו מודאגות יותר ארה"ב מאשר ישראל, שבפתרון הסופי שלה, רואה את השמדת הזרוע הצבאית של הפלסטינים או גירושיה מלבנון.

אז עננים מעורפלים מתאספים על מה שנראה היום לבורגנות העברית עתיד ורוד. המצב הפוליטי באזור הולך ונעשה מסובך יותר עם חידוש המלחמה בשא-אל-ערבי והמתקפה הנגד האיראנית. המלחמה הזאת, אם היא איכשהו תתערב עם זה בלבנון, יכולה להיות הניצוץ שמעיף את הכל. לבגין יש אמירה נחמדה שאם האיראנים, אשר באופן אירוני, אך לא מהשוק הבורגני יוכלו לעשות ההתקפה נגדי בשל חלקי חילוף ישראליים לטנקים שלהם, יצעדו לירושלים כדי לשחרר אותה מהציונות, היהודים ישלחו אותם חזרה לביתם ברגל. למעשה, אם זה היה קורה, שיווי המשקל המזרח תיכוני היה מתפשר כל כך כדי להטיל התערבות ישירה של שתי מעצמות העל, זה כבר לא יהיה שאלה של "תיקון כמה פליטים מטורפים" אלא של שליטה על אזור אספקת האנרגיה החשובים ביותר בעולם.

האם זה יהיה סוף סוף הזדמנות הפרולטריון להתעורר משינה של חצי מאה? את זה אנחנו מקווים. המלחמה, שהיום מבטיחה להיות גם אם היום איננו יכולים לחזות את המקום או את שעת ההתחלה, היא נחוצה ונקבעת על ידי ההתפתחות ההיסטורית והכלכלית כחידוש תנועת המעמד במטרופולין, ראשונה מחוברת לשני בתהליך הכרחי. וזה יהיה על הקרקע ליבון כזה כי המפלגה המעמד יוכל לארגן מחדש את שורותיה ולבסוף לראות את מספר חבריה להתנפח. במישור כזה ניתן יהיה לקבוע את השאלה הפלסטינית באופן עקבי ולנסות ליישב אותה באופן עקבי עם ההשקפה הקומוניסטית, כך שגם תנועת ההמונים הפלסטינים תסייע באופן דיאלקטי להצלחת המהפכה הפרולטרית ממערב למזרח.