הקדמה

הכתבה שבהמשך מטרתה לעורר את תשומת לב מהקוראים ופרולטרים שממשיכים את הכתבתנו, העבודה בעבר והווה מהמפלגה על המאבק החברתי, התהליך היסוד של המדינות והמלחמה ביניהם שמעניין בתקופת החמישים שנים אחרונות באזור המזרח התיכוני, נקודה חיבור השלוש היבשות ונקודה בלתי נמנע ממגע ומפגש בין האינטרסים האימפריאליסטים.

הטקסט כולל הנושאים הבאים שבקצרה נסביר.

מיד אחרי המלחמה, הנפילה האימפריה העותומני ושליטה התחומה מהאימפריאליזם הצרפתי ואנגלית באזור כולו, החולשה – לא נגיד מהבורגנות ערבי, מעמד לא קיימת – מהחמולות מכל העמירים, נסיכים ומלכים ערבים: הפן-ערביות, מהחול הרטוב!

בשנות השלושים, גידול משמעותי בהגירה העברית לפלשתינה, בזמנו תחת שליטה אנגלי, הגירה כי תוצאה מהמשבר הכלכלי אירופאי ועולמית, והמדיניות האנטישמית בגרמניה ורוסיה. העברים הבינלאומיים התחילו בהפקעה כלכלית אבל גם מזוינת מהאוכלוסייה האיכרי ערבי מהמערכת הישנה משימוש טרם בורגני מהקרקע: הנכס הבורגני "עברי" דוחס הנכס "ערבי" כמעט טרם העת הבורגני.

באופן בלתי נמנע – ולא רק כי רצון האימפריאליזם העולמי ואמריקני, האדון החדש באזור– אלא כי תצוגה מהקפיטליזם המודרני– אחרי המלחמה השנייה נולד מדינת ישראל, שמנצחת בקלות את כל המדינות הערבים, החלשים, לא מאוחדים ובשום צורה ביטוי מאנטי-אימפריאליזם או מהפכניות.

לאחר מלחמה השנייה מופיעה מחדש לחיים בקצרה הפן-ערביות, עם הנביא נאסר, בכל זאת בורגנות ערבי הצעירהבכל מקום מקושרת ותלותית מהשוק העולמי לא מוכנה לכלום חוץ ממסעות עלובות "לאומנים", מפוחד מהמעמדות העניות ומהפרולטריון. הינה שהגל השני מפן-ערביות היא כישלון עובדתית.

הגירוש בכוח מהאוכלוסייה ערבי משטח ישראל, המלחמה מ1967 עם תבוסה צבאי מחודשת מכל מדינות ערב והתפתחות הטריטוריאלית וכלכלית מהמדינה מתל אביב, אלה המציאות האירועים שמרכיבים וקובעים משנקרא "השאלת הפלסטינית". הקמה הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף והקבוצות האנטי-אימפריאליסטים ורומנטיקנים "מהשמאל" השקרית התחילו המסע הפרגונים ותמיכות "בלוחמי הפדאיין". מפלגתנו שעשה סגר לרצונות קלילות כמו לאשליות מבית גוואריסטי ומאואיסטי, שאפשר לנצח את האימפריאליזם בפריפריה של המערך הכלכלי, ”בעולם שלישי“ ושהמטרה הזאת יכול לבצע את העם הפופולר; מאז הדגשנו שהפתרון הבעיית האוכלוסייה הערביה ענייה המגורשת מהפלשתינה בהחלט לא היה מגיע לעד מגורמים עממים או גזעיים, אלא מכוחות המעמד שדוחים כל מלחמה וכל גבול לאומי, מגזע או דת.

סיסמא שחזרנו אליה בבהירות מול המלחמה ערבו-ישראלי של 1973.

בתקופה ביניים על שתי המלחמות היה – ב 1970 – ”הספטמבר השחור” כאשר המדינה ערבי של ירדן בצעה את הטבח הנוראי על הפדאיין, ערבים גם, אבל מאלה שאין להם. הוכחת פרקטית שמה שכתבנו לא היה יותר מהתיאור הריאלי מיחסים חברתיים ומעמדות: לאום וגזע עברו את תפקידם ההיסטורית, הגיע התור המעמד!.

הטבח עניים ופרולטרים מהמוכר כי “הספטמבר השחור” תהיה מבוצע בצורה טרגית מחדש עם אכזריות גדולה יותר ב 1976:תל אל זעתר, הוכחת נוספת מהסוף כל מקום המדינה והגזעי והתפקיד האנטי מהפכנית שאש”ף חייב למלאות, בצורה בלתי נמנע, בכל האזור.

את האירועים האחרונים מוכרים ולכן לא מוסיפים שום שיעור היסטורית חדש; הם רק האישור האחרון מהאמיתות שכבר הגענו, כבר מוכרת, רק כי דוגמה מכמה “האנטי מהפכה המצוינת” התפתח וגודלת. אבל אם ככה בלתי ספק הכוחות האויב, יכולה המפלגה המהפכנית לעזוב את מקומה בקרב שההיסטוריה שמר לה? אלף פעמים לא!

ההתפתחות במזרח התיכון לא נקראים כאילו היו עיתון ותצוגה נקודתית מהכוחות האנטי מהפכניים מהאימפריאליזם הבינלאומית, ממדינת ישראל, ממדינות ערב, מאש”ף עצמה, אלא כתצוגה האי יכולת מכל השחקנים הדרמה מלנטרל הכוח החברתי שמביא וגורם: מלחמות, משבר כלכלית, עוני וסבל קיצונית שמאכל וממשיך לאכל את הכעס וייאוש מהפרולטרים ואוכלוסיית העניים, היום קבורה תחת האשליה האומה והגזע, אבל שיהיה מחר את הצבא הגדול מהללא רזרבה אשר תגבר על פני לאומנות, גבולות ומדינות פרוגרסיביות וראקציונרים.

הנאמר תהיה אפשרי תחת התנאי שהמפלגה המהפכה הקומוניסטית תמשיך באמונה, ללא לזוז מכיוונה, על עבודתה מלחקור ולעשות תעמולה אלה שהם – עמדותינו מתמיד– “שיעורים האנטי-מהפכה”, התנגדות עם בהירות ועוצמה כל הסיסמאות ארגונים וטקטיים מהשמאל. הלמידה הזה, התעמולה הזה, ההתנגדות הזאת הם הדרך היחידה בשביל לקצר הטפטוף החסר תועלת מהדם העניים ופרולטרים במזרח התיכון, כבול יחד עם אחיהם המערבים באשליה שקרית מהפטריוטיזם, השלום והאנטי פשיזם.

כל הדרכים אחרים יותר ”רומנטיים”, יותר מתוצאות, יותר מעממיות, מהאלה אנו מבדלים את עצמנו, הם מכשולים נוספים להתאוששות התנעוה הבינלאומית מהמעמד הפועלים, דרכים שונים שנפרדו מהמהפכה בשביל לא להיפגש שוב לעולם, כי צדק במשפט השמאל הקומוניסטי: מי שלא אתנו, נגדנו!

1. יסודות בסיסיים של המרקסיזם והכוונה הקומוניסטית מול המהפכות הלאומיות והאנטי-קולוניאליות

בהתמודדות עם כל הקשור לתהליך מהפכני בעולם, המפלגה הקומוניסטית היא שונה מכל מפלגה וארגונם אחרים על ידי העובדה כי קובע כי כל נושא פתיר עם הנתונים העיקורנות, ושמגדיר כי אופורטוניזם, את הטענה ההפוכה מלפתור עם נתונים מרגע אחרון, אופנה כל כך טיפשי כי מגיע לנקודת שלא יכולים להגיד כלום לגבי הנושא לא משנה מה, אם אתה לא מכיר את "רגע לרגע". הדרך זו של טיפול בנושאים מוביל למאפיין עמקים באופורטוניזם, אשר היא זו של לא לקשור את ידיהם לשום עקרונות בשביל לפעול בחופשיות במעשה (חופש טקטיקה) ושבדוקטרינה פירושו הפחתה ערך של התיאוריה או לפחות אישור על חלוקה, מן התיאוריה, על התרגול. כל הקשור לתהליך מהפכני בעולם, המפלגה הקומוניסטית היא שונה מכל מפלגה וארגונים אחרים על ידי העובדה כי קובע כי כל נושא פתיר עם הנתונים העקרונות, ושמגדיר כי אופורטוניזם, את הטענה ההפוכה מלפתור עם נתונים מרגע אחרון, אופנה שמעולם כל כך טיפשי כי מגיע לנקודת שלא יכולים להגיד כלום לגבי הנושא לא משנה מה אם אתה לא מכיר את "רגע לרגע". הדרך זו של טיפול בנושאים מוביל למאפיין עמקים באופורטוניזם, אשר היא זו של לא לקשור את ידייהם לשום עקרונות בשביל לפעול בחופשיות למעשה (חופש טקטיקה) ושבדוקטרינה פירושו הפחתה ערך של התיאוריה או לפחות אישור על חלוקה, מן התיאוריה, על הפרקטיקה.

כזה התמודדות כפולה בבעיות חברתיות בסופו תואם את הניגוד בין אופורטוניסט-בורגנית ושיטת המרקסיסטית. הראשון נותן פרשנות על פי עקרונות מופשטים, בהערכת תופעות חברתיות כתוצאה מהעקרונות מופשטים האלה (ההבדל היחיד בין הבורגנים והאופורטוניסטים הוא שהבורגנות מאשרת זאת במודע והאופורטוניסטים מגיעים לשם מבלי להיות מודעים לכך); השני, המרקסיזם מעריך אותם ביחס ליחסי המעמדות, ולפיכך לפי שיטה ייצור וצורות של מדינה; כך גם השאלת הלאומית, כי האופורטוניזם וזרמים בורגניים גלויים מעריכים באופן מופשט, והמרקסיזם בהפך מעריך ביחסים הדוקים עם כל שאר הנושאים, ומעל לכל, במסגרת התיאוריה המרקסיסטית של המדינה, המגדיר הראשון העובדה הלאומית הקשורה להקמת שוק טריטוריאלי המאופיין באותו חוק חיובי.

"האומה היא ראשון מכל מעגל גיאוגרפי שבו התנועה הכלכלית, החוק החוק החיובי והכללי, ובמובן כללי זהות גזעית ושפה. במובן הקלאסי משאירה בחוץ את האומה את מסה העבדים ומעורבת ביחסים אלה רק האזרחים החופשיים, במובן המודרני והבורגני של האומה, כולל כל הנולדים בתוכה. אם היינו מוצאים לפני השלב ההיסטורית היוונית-רומנטית הגדולה מדינות שלא היו עמים, ואנחנו מוצאים אותם אחרי זה ולפני השלב הזה שאין לנו עוד לאום ללא מדינה. כל הטיפול הזה במובן המטריאליסטי של התופעה הלאומית, מתחבר כך בכל צעד על התאוריה המרקסיסטית של המדינה, והנה הפער בין הבורגנות לבינינו. ההתפתחות של הלאומיות היא עובדה היסטורית, ממשית ופיזית כמו אחרים, אך כאשר המדינה הממלכתית המאוחדת מגיעה, היא תמיד מחולקת למעמדות חברתיים, והמדינה אינה ביטוי של הקבוצה הארצית כולה כמקשה אחת. של אנשים או אפילו של עיריות ומחוזות, אלא את הביטוי והאינטרס של האינטרסים של המעמד הדומיננטי מבחינה כלכלית" (מתוך גורמי גזע ומדינה, 1953).

משיקולים עקרוניים אלה, נובע ישירות ומן ההכרח עמדתנו הבסיסית וההיסטורית: העמדה התמיכה שהמרקסיזם תמיד טען על הצורך לתת לתנועות לאומיות מעולם לא נטען בשיקולים אבסטרקטיים ומראשוניים. אלא מערכים הקשורים קשר הדוק לעובדות המהפכניות ההיסטוריות.

היום אפנתי לראות "המהפכה" בכל "תנועה עצים" במיוחד במדינות עולם שלישי: האידאולוגיים סופר-אופורטוניסטים טוענים כי "הרוח המהפכנית" עברה בצורה היסטורית מידי הפרולטריון העולמי אל התנועות העממיות בעולם השלישי, כפי ביטוי במאבק על "פיתוח" נגד הדיכוי מבוצע על עמים אלה על ידי המדינות האימפריאליסטיות, האימפריאליזם המערבי במיוחד. על הניתוח המטריאליסטית המדעית של ההתפתחות ההיסטורית של שיטות הייצור ואת ההתנגשות בין מעמדות מחליפים את המאבק בין שתי יצורים של "רוח": הרעיון של "פיתוח" – את הטוב עצמו – נגד הרעיון של "תת פיתוח" – רשע בפני עצמו. האידיאליסטים האלה המחופשים למרקסיסטים מדברים כל הזמן על "המהפכה" ובסופו של דבר הפכו את המושג החזק הזה לג’ל בלתי מובחן. המרקסיזם, מהפכה משתמשת במונח רק בהתייחסות לעובדות היסטוריות מוגדרות היטב: מהפכה נגד עבדות, מהפכת הבורגנית אנטי-פיאודלית, מהפכה קומוניסטית אנטי-קפיטליסטית.

רק בתקופות היסטוריות מסוימות, המעמדות נלחמים בגלוי אחד נגד השני, ומפעילים את מלוא הפוטנציאל לעימות. ולהפך, בתקופות היסטוריות ארוכות, המעמדות נראות כי נעלמו מן הזירה ההיסטורית וכוחות העוינת שלהם פועלים להכנת פיצוץ בעתיד: בתקופות כאלה יהיו לשווא לחפש בהתהפוכות הללו של הבסיס הכלכלית של החברה את הזכות לקרוא עובדות כאלה עם המונח המהפכה. אופורטוניזם, מדברים על מהפכה בכל שמץ של "תנועות", הוא בסופו של דבר שוכח את החיבור הבסיסי לחלוטין ומערכת היחסים בין הבסיס הכלכלי והבסיס תת-מבניי. ועוד: הוא איבד עכשיו בכיוון אפילו המשמעות המונחים האלה

כדאי למנוע כל אפשרות התבלבלות אפילו במונחים טרמינולוגיים חייבים להזכיר שהמרקסיזם מדבר בכוחות ייצור בהדגשה על הכוחות המטריאליים פיזיים אנושיים וטבעיים; ומדבר על יחסי ייצור כי על היחסיים החברתיים ההכרחיים מהייצור החברתי ומשתנים בתלוי את שיטה הייצור (אסיאתית, עתיק, פאודלית, בורגנית); עם ביטויים הרעיוניים לא בצד הכלכלית, אלה חוקתית, ובצורה אנלוגית, היחסים ייצור נאמר הם יחסים בעלות (על השטח, על העבדים, על הייצור המשרתים, על הסחורות) ומבטאים את אותה מערכת יחסים חברתית בין המעמדות. על בסיס הכלכלי הזה עומדת המערכת המשפטית-פוליטית (חוקים, שופטים, כוח מרכזי), שיש בה את ההיבט החומרי שלה, בעובדה שמהווה כלי לשימוש האלימות ומשנה באופן קיצוני בהחלפה בין שיטות הייצור השונים, אך שינוי מטריאליסטית של הכיוון שאליו משתמשת את אלימות חברתית אינו קשור כלל ל "תודעה", כי שינויים אלה מתרחשים במוחם של בני אדם ואפילו לאלה השייכים למעמד השליט: "התודעה" המעוות הזה מיוצג על ידי "תרבות" מתאים לזמן ומתרכזת באידיאולוגיה של המעמד השליט, המהווה לפיכך מבנה-על של המבנה העל מבנה.

עם המהפכות הבורגניות ההעברה המהפכנית נראה כמו מעבר הכוח מן הקסטות הישנות לבורגנות על ידי העל מבני הפוליטי-משפטי החדש מיוצג על ידי הדמוקרטיה פרלמנטרית. היחסים הישנים של ייצור ואת הצורות הישנות הבעלות מחולקות במהלך האירועים המהפכניים: על המשרתים משתלטים העבודה בשכר וסחר מקומי חופשי, אפילו מהאדמה. הכוחות היצרניים משופרים באמצעות הקליטה במקצועות המפעל של איכרים לשעבר ובעלי המלאכה. לא באותה מהירות משתנה את העל-מבני האידאולווגי, אשר למעשה עובר התפתחות איטית שמתחילה עוד לפני האירוע המהפכני ולא יסתיים עד תום המהפכה הקומוניסטית. אין טעם אז לשאול את התודעה עצמי אשר יש לבורגנות את ההסבר של תפקיד המהפכני שלו: רק המרקסיזם יכול ללכת מעבר לגבול האידיאולוגי של "תרבות בורגנית" כדי לנתח את יחסים החומרים ביניהם המבנה כלכלי ועל מבני משפטי-פוליטי. לכן עבור הבורגנות אותם אירועים הקשורים למהפכה שלה נקבעים לא על ידי כוחות מטריאליסטיים, אלא על ידי עקרונות נצחיים אשר מהווים ביטוי של "טבע האדם", את האישור של עצמו, מתוך "ההיגיון", מההכרה על ידי חלק מכל הבני אדם בעלי של ערכים מוחלטים הנובעים מ "זכויות טבעיות".

"זכות העמים" לחופש והאוטונומיה לחלוטין מסכם את "מודעות עצמית" של הבורגנות בשלב המהפכני שלה. עבור בורגנות זכות כזו היא תופעה מ "זכות טבעי", לפי המרקסיזם השאיפה הזו תואמת את העובדה המהפכנית ליצירת השוק הלאומי בגבולות טריטוריאליים מסוימים, כפוף אותם על המשפט הפוזיטיבית, מאפשרת את כוחות הייצור לפתח כדי להתגבר על אותה מהפכה בורגנית לעבר המהפכה הפרולטרית. אז כל טענה לאומית נתמכת על ידי מרקסיזם בשלב מסויים החולף, כי שלב רגעי של המהפכה הכפולה.

"המאבק הבורגנות הוא לאומי, וכדי להוביל אותו מייצר האיחוד שלה, אשר מעביר אותו לפרולטריון את שהוא משתמש בו בתור בת ברית: הבורגנות מתחילה את המאבק הפוליטי בהתארגנות בתוך כל מדינה מודרנית במעמד לאומית מהפכנית. לפרולטריון אין אופי לאומי אלא בינלאומי. זו אינה מתרחש במשפט: הפרולטריון אינו משתתף במאבקים לאומיים, אלא בשנייה: לבורגנות יש את הטענה לאומית בתוכנית המהפכנית שלה: נצחונו ההורס את האופי הא-לאומי של ימי הביניים. הפרולטריון אין בתוכנית, אשר תיישם עם המהפכה שלו ואת כיבוש השלטון פוליטי, את הטענת הלאומי, אשר מתנגדת הטענת הבינלאומיות. במובן המרקסיסטי הביטוי הבורגני הלאומי הוא צעד היסטורי הנדרש בשלב היסטורית המהפכנית. הביטוי לאום בכלל משמעותו אידיאליסטית ואנטי-מרקסיסטית. ביטוי הלאום הפרולטרית, לא הגיוני, לא אידיאליסטי ולא המרקסיסטי".

האופורטוניזם הרקוב ביותר מגיע למסקנות שלנו, אך טוען כי עמדות אלה תוקפות רק ברמה התיאורטית וההיסטורית, ואילו ברמה הטקטית יש צורך לשלב אותן בגישור הנדרש, אשר חוזה את ההשתתפות הפיזית והחומרית של קומוניסטים בתמיכה לתנועות אלה אשר נלחמות למען דרישות לאומיות בעלות משמעות מהפכנית זהה לזו של אלה שהביעו הבורגנות בעת ששימשה תפקיד מהפכני. למרוץ האופורטוניזם הזה אנו משיבים כי ראשית, כל המרקסיזם נדחה אם נגיע למסקנה כי בין עמדות העיקרון לבין הפעילות המעשית, ניתן לסתור או, במלים אחרות, אם מעשה היה יכול להכחיש את התיאוריה: הגישור אינו מתכוון לפעול בכיוון ההפוך לעקרונות, אלא להשתמש בפועל את האמצעים אשר כנראה לפעמים סותרים את העקרונות, אבל אשר מוערכים באופן דינמי עולים בקנה אחד עם אלה.

התמיכה בדרישות הלאומיות הבורגניות – וכמובן, כאשר הונחה על בסיס מהפכני – הייתה תמיד בעלת משמעות לעידוד התחזקות הארגון הפרולטרי כדי להתגבר על המהפכה הבורגנית עצמה ועל כן על מעמדה הלאומי.

מבחינה היסטורית אפילו הבעיה הטקטית של התמיכה בדרישות הלאומיות נובעת, על המרקסיסטים ראויים לשם הזה, במונחים דיאלקטיים, כלומר, להכחיש כל תוקף עשוי מראש לדרישות כאלה, באותו הרגע שבו הפרולטריון אינו יכול לא להילחם לצד גורמים לאומית בורגנית ובורגניים זעירים, ובכך מתחברים לתכנית הספציפית שלה שאינה לאומית אלא בינלאומית. היסטורית, אם כן, אפילו הבעיה הטקטית של התמיכה בדרישות הלאומיות נובעת, שכן המרקסיסטים ראויים לשם הזה, במונחים דיאלקטיים, כלומר, להכחיש כל תוקף מראש לדרישות כאלה, באותו הרגע שבו הפרולטריון אינו יכול לא להילחם לצד גורמים לאומית בורגנית ובורגניים זעירים, ובכך מתחברים לתכנית הספציפית שלה שאינה לאומית אלא בינלאומית.

"הקשר הדיאלקטי של השאלה אינו טמון בזיהוי ברית במאבק הפיזי על קווים מהפכניים אנטי-פיאודליים בין מדינות בורגניות ומעמד ומפלגת פועלים עם הכחשת דוקטרינת מאבק המעמדות והפוליטיקה המעמדות, אלא בהוכחה שגם בתנאים היסטוריים באזורים הגיאוגרפיים שבהם הברית הזאת היא הכרחית ובלתי נמנעת, עליה להישאר שלמה ולהביא עד למקסימום את הביקורת הפרוגרמתית והפוליטית התיאורטית על הקצוות והאידיאולוגיות שאליהן מתמודדים אלמנטים בורגנים ובורגניים זעירים".

השאלה הלאומית כיום קשה לפתור כי היא נותנת למפלגה משימות טקטיות, שמידת העקביות החברתית הנמוכה שלה מונעת ממנה לבצע, בדיוק כשם השאלת הארגוני עובדים וכלל בעיית הטקטיקה נראית כי קשים לפתרון. עם זאת, ככל שהמפלגה מצטמצמת לתנאי המינימום, היא אינה מוותרת מרצון על פעולת הארגוני העובדים ככל האפשר, ולכן היא הכריזה תמיד ומצהירה כי אין היא מתנערת מלציין במונחים הנכונים את תפקידה המעשי בכל מהפכות לאומיות שעדיין ההיסטוריה יכולה להציב על סדר היום.

"זו תהיה טעות חמורה מאוד לא לראות ולהכחיש כי בעולם הנוכחי יש להם עדיין השפעה רבה והשפעה על גורמים אתניים ולאומיים, וכן את המחקר המדויק של גבולות הזמן והמרחב שבו תהפוכות לעצמאות לאומית עדיין רלוונטיות; המקושרים למהפכה חברתית נגד צורות טרום קפיטליסטיות (אסיה, עבדות, פיאודלית), עדיין יש את אופי התנאים ההכרחיים של המעבר לסוציאליזם, עם הקמתם של מדינות לאומיות מסוג מודרני (למשל בהודו, סין, מצרים, פרס וכו ’)". (שם, עמוד עמוד 5). תהיה טעות חמורה מאוד לא לראות ולהכחיש כי בעולם הנוכחי יש להם עדיין השפעה רבה והשפעה על גורמים אתניים ולאומיים, וכן את המחקר המדויק של גבולות הזמן והמרחב שבו תהפוכות לעצמאות לאומית עדיין רלוונטיות; המקושרים למהפכה חברתית נגד צורות טרום קפיטליסטיות (אסיה, עבדות, פיאודלית), עדיין יש את אופי התנאים ההכרחיים של המעבר לסוציאליזם, עם הקמתן של מדינות לאומיות מסוג מודרני (למשל בהודו, סין, מצרים, פרס וכו ’)" (שם).

כדי להיות מסוגל לבצע את המשימה הזאת במודעות ותמיד מכוון על המטרת המהפכה הפרולטרית הבינלאומית, יש צורך קודם כל להבין אילו מעמדות נלחמים באמת למען פתרון מהפכני לשאלה הלאומית: למרקסיזם ההבחנה בין מהפכה בורגנית מלמטה ורדיקלית ומהפכה בורגנית מלמעלה, כי בעוד שהראשון יכול להפוך למהפכה פרולטרית, שכן בתהליך זה מתחזקת המפלגה הפרולטרית ביעילות, אי אפשר להגיד את אותו דבר מהשנייה. בהקשר זה, עמדתו ההיסטורית של המרקסיזם היא שהבורגנות, לאחר המהפכה האנגלית והצרפתית, אינה מהווה עוד מעמד מהפכנית במובן הרדיקלי אפילו מנקודת המבט של המהפכה הבורגנית: נסיגה היסטורית זו במובן השמרני כבר נתפסה על ידי מרקס, בהתייחסו למהפכה הגרמנית של שנת 1848, אשר מלנין התייחסה לרוסית

"המהפכות של 1648 ו 1789 לא היו מהפכות אנגלית וצרפתית: הם היו מהפכות בסגנון אירופאי. הם לא סימנו את הניצחון של מעמד מסוים של החברה על הסדר הפוליטי הישן, אלא את ההכרזה על הסדר הפוליטי של החברה האירופית החדשה. רואים בהם את הבורגנות זכתה, אבל הניצחון של הבורגנות היה אז הניצחון של סדר חברתי חדש (...) בשנת המהפכה פרוסית של מרץ, שום דבר מזה (...) הבורגנות פרוסית לא היה, כמו הבורגנות הצרפתית של 1789, המעמד המייצג את כל החברה המודרנית מול אנשי החברה הישנה: המלך והאצילים. הוא הובהל למרכז מסוג של סדר מהפכני נגד הכתר ולא פחות נגד העם, חרדה להתנגד, מתקשים להחליט נגד כל מתנגדיו כי אם אי פעם הם ראו לפני או מאחורי; נוטה מההתחלה לבגידת העם ולפשרה עם סמל הכתר של החברה הישנה, משום שהיא עצמה שייכת לאחרונה; מגלם לא את האינטרסים של חברה חדשה לעומת חברה ותיקה, אלא אינטרסים מחודשים בחברה מבוגרת (...) הבורגנות הצרפתית החלה בשחרור האיכרים. ועם האיכרים שלו הוא כבש את אירופה. הבורגנות פרוסית שקועה כל כך את האינטרסים הצרים המותנה, אשר לועג על הברית הישירה שלה, והדברים באו הכלים בידי מהפכת נגדית הפיאודלית" (סדרת מאמרי Reinische Neue zeitung כתבים ב -10, 16 ו -31.12.1848 תחת הכותרת: "הבורגנות והמהפכה הנגדית").

"האם המושג של מהפכה בורגנית אומר שרק הבורגנות יכולה לעשות זאת? המנשביקים סוטים לעתים קרובות מדעה זו. אבל דעה זו היא קריקטורה של המרקסיזם. הבורגנות על התוכן הכלכלי-חברתי שלה, תנועת השחרור אינה לכוחותיה המניעים. כוחותיה המניעים יכולים לא להיות הבורגנים, אלא הפרולטריון והאיכרים. למה זה אפשרי? מכיוון הפרולטריון ובין האיכרים סובלים עוד יותר מהבורגנות להישרדותו של המשרתים של אצילות, יש להם עוד יותר צורך של חירות והרס של בעלות הקרקעות הפאודלי. הבורגנות במקום מאוימת על ידי החופש המוחלט (...) אז השאיפה של הבורגנות לסיים את המהפכה בחצי הדרך, עם חצי חופש, עם עסקה עם הכוח הישן ובעלי הקרקעות הישנים. יש שאיפה זו שורשיה האינטרסים המעמד הבורגני התבטא באופן מוחשי כל כך במהפכה הבורגנית בגרמניה כי הקומוניסט מרקס ריכז כל הנשיכה של מדיניות הפרולטרית במאבק נגד הבורגנות המפייס. אצלנו ברוסיה הבורגנות הוא אפילו יותר מתועב, והפרולטריון הוא הרבה יותר מודע מהגרמני ב1848. אצלנו הניצחון המוחלט של התנועה הדמוקרטית בורגנית אפשרית רק למרות הבורגנות הליברלית הפייסנית, רק אם ההמונים איכרים דמוקרטים עוקבים את הפרולטריון במאבק על חופש מוחלט ועבור קרקע כולה" (לנין, השאלה האגררית ואת כוחות המהפכה 1907/01/04; בקומוניזם 8)

יש שורש כלכלי בסיסי שעושה את הבורגנות מעמד כבר לא מהפכני במובן רדיקלית של מידה הסטורית, ועל שורש זה הוא כי מהפכה בורגנית רדיקלית פירושו הרס מוחלט של צורות הישנות של רכוש הפיאודלית ארכאי של הקרקע, הפתרון אשר אינם יכולים עוד להגיע הבורגנות כמעמד כי הוא עכשיו "טריטוריאליסטית" כפי שציין מרקס בתיאוריות של ערך עודף, והתופעה הזאת פוגעת כיום אפילו באותן מדינות שבהן זה עדיין אמור להתבצע באותו מהפכה בורגנית.

לכן רק הפרולטריון והאיכרים העניים יכולים להיאבק על פתרון מהפכני-רדיקאלי של השאלה הלאומית. זה חשוב כי זה מסביר את הצורך לנהל את הביקורת הקשה ביותר של התוכניות הלאומיות של המפלגות הבורגניות אפילו כשמדובר צורך לתמוך בטענות כראוי של שוויון זכויות של העמים המדוכאים. מפלגות בורגניות-ליברלים כאלה משמשות לתמיכה בצורך בהפרדה ארגונית של "לאומים" עם טיעונים "אידיאולוגיים-תרבותיים". צורך זה נתמך, למשל, בידי הלאומנים האוקראינים והבונד היהודי ברוסיה בשנים שלפני המלחמה הגדולה הראשונה. לנין הגיב למפלגות אלה, והציע בחריפות, עם טיעונים עקרוניים, את התוכנית המהפכנית הקומוניסטית במלואה. הפרולטריון והאיכרים העניים יכולים להיאבק על פתרון מהפכני-רדיקאלי של השאלה הלאומית. זה חשוב כי זה מסביר את הצורך לנהל את הביקורת הקשה ביותר של התוכניות הלאומיות של המפלגות הבורגניות אפילו כשמדובר צורך לתמוך בטענות כראוי של שוויון זכויות של העמים המדוכאים. מפלגות בורגניות-ליברטאריות כאלה משמשות לתמיכה בצורך בהפרדה ארגונית של "לאומים" עם טיעונים "אידיאולוגיים-תרבותיים". צורך זה נתמך, למשל, בידי הלאומנים האוקראינים והבונד היהודי ברוסיה בשנים שלפני המלחמה הגדולה הראשונה. לנין הגיב למפלגות אלה, והציע בחריפות, עם טיעונים עקרוניים, את התוכנית המהפכנית הקומוניסטית במלואה.

"המסקנה היא שכל לאומנות בורגנית ליברלית זורע השחיתות העמוקה ביותר בסביבה הפרולטרית ועושה את הנזק החמור ביותר במטרה החופש ואת המאבק המעמד הפרולטרית. וזה עוד יותר מסוכן מאז המגמה בורגנית (ובורגני-פיאודלית) מסתתר מאחורי הסלוגן של "תרבות לאומית". בשם התרבות הלאומית – בלארוסית, פולנית, יהודי, אוקראיני, וכו... – הפקידות והכומרים, הבורגנים של כל העמים, עושים העסקים המלוכלכים וריאקציונית שלהם. זו המציאות של חיים לאומיים עכשוויים, כאשר אתה מסתכל על זה בתור מרקסיסטים, כלומר, מנקודת מבט של המאבק המעמדי, כאשר מתנגדים המילה הסדר עם האינטרסים ופוליטיקה המעמדית, לא עם ריקים "עקרונות כלליים", עם נאומים ומשפטים נעימים" (לנין, הערות ביקורתיות על השאלה הלאומית, אוקטובר 1913, עמ ’. 14-15)

הזכות להגדרה העצמית של עמים, כלומר הזכות העמים להוות מדינת עצמאית, תמיד מוגן על ידי מרקסיסטים כאשר הוא מחוברת בצורה ישירה לתפקיד המהפכני של הבורגנות, אך הגנה זו גם אפשרית עם התהליך של התבוללות של לאומים שונים בתוך המדינות המתקדמות ביותר לשוויון זכויות ביניהן, ועם היחידות הארגונית של כלל העובדים השייכים לאף לאום. מי שטוען את ההפך, כלומר שהעובדים חייבים להיות מופרדים מבחינה ארגונית על פי העיקרון של לאום, כי העובדים של הלאום המדוכאת יש אינטרסים מעמדיים מסוכסכים עם אלה של הלאום מדכאת, הופכים בגלוי כתומך של אידיאולוגיות בורגנית.

ממשיך לנין.

"נגד ההתבוללות של המרקסיסטים הרוסים-אורתודוקסים, שמיניהם הרועשים ביותר הם הלאומנים עבריים של רוסיה כי כלל, וביניהם הבונדאים בפרט. עכשיו, כפי העובדות המפורטות לעיל, בעשר וחצי מיליון יהודים המתגוררים ברחבי העולם, חצי מהם חיים בעולם המתורבת, על ידי ותנאי התבוללות מקסימלית, בעוד שרק היהודים ברוסיה ובגליציה, מצער, מדוכאים, מקופחים זכויות, נמחצו על ידי פוריצביץ(רוסית ופולנית) לחיות בתנאים של מינימום התבוללות, בידוד מקסימלית, עם תושבות קבע, תקרת כמותית תענוגות אחרים של פוריצביץ. בעולם התרבותי היהודים אינם לאום, משום שהם התבוללו עד למקסימום, אומרים ככה קאוטסקי ואו באואר. היהודים בגליציה וברוסיה אינם לאום; למרבה הצער (ללא אשמה משלהם, אבל בגלל פוריצביץ), הם היום כת. הנה שיקול הדעת הבלתי מעורער של אנשים אשר ללא ספק מכירים את ההיסטוריה של היהדות ומביאים בחשבון את העובדות שהוזכרו לעיל. מה עובדות אלה מוכיחות? "כי נגד" התבוללות "יכול לצעוק רק בורגנית קטנה יהודית ריאקציוני, לוהטים להחזיר את גלגל ההיסטוריה, לאלץ אותה לעבור לא על ידי המשטרים של רוסיה וגליציה לאלה של פריז וניו יורק, אך ולהיפך. נגד ההתבוללות מעולם לא צווחו היהודים הטובים, אשר בצע תפקיד עולם-היסטורית, ובהינתן הגיעו כמה מנהיגים פרוגרסיבים של דמוקרטיה וסוציאליזם. נגד ההתבוללות צורחת רק אלה שממשיכים להלל העבר "העברי" (...) מי שלא תקועים בדעות קדומות לאומניות לא יכול לא לראות בתהליך ההתבוללות של הלאומיות, שנוצרה על ידי קפיטליזם, התקדמות הסטורית גדולה, הרס העיכוב הלאומית בפינות הנידחות השונות, במיוחד במיוחד בארצות נחשלות כמו רוסיה.

"קח את רוסיה ואת היחס של הרוסים הגדולים כלפי האוקראינים. כמובן, כל דמוקרט, כדי לקראו את עצמם מרקסיסטים, יילחם נמרצות נגד השפלות חסר תקדים על האוקראינים וידרשו שוויון זכויות מלא שלהם. אבל לבגוד בגלוי בסוציאליזם ולהוביל מדיניות טיפשית, אפילו מהצד של "משימות לאומיות" בורגנית של האוקראינים, האם החלשת הקשר והברית בין הפרולטריון אוקראינית-רוסית הגדול שקיים היום במסגרת של מדינה אחת. לב יוסקביק מתנהג כמו בורגני אמתית, ויתר על כן, כזה בורגני קצר ריאה, מוגבל, משעמם, כלומר, כמו בורגני קטן, כאשר נזרקו לים את האינטרסים של האיחוד, החיבור, ההתבוללות של הפרולטריון של שני עמים בשם ההצלחה הרגעית של הגורם הלאומי האוקראיני. ראשית הגורם הלאומי; מאוחר יותר, הפרולטרית: אומרים הלאומנים הבורגנים והאדונים יוסקביק, דורטסוב ושאר הפסיאודו מרקסיסטים איתם. הגורם הפרולטרית ראשון מכל אנו אומרים, כי זה לא רק מבטיח את האינטרסים הקבועים ורדיקלים מהעבודה והאנושות, אלא גם את האינטרסים של דמוקרטיה, ובלי דמוקרטיה אוטונומית והעצמאית אוקראינה לא יעלה על דעת (...) אם מרקסיסטי אוקראיני נותן להשתלט בשנאה מכל הגיוני וטבעית על המדכאים הרוסים עד נקודה מסוימת כדי להפיל על התרבות פרולטרית של העובדים הרוסים הגדולים רק חלק קטן של שנאה זו, אפילו בצורה של ניכור, המרקסיסט הזה יהיה בתוך הביצה של הלאומנות הבורגנית. כמו כן גם המרקסיסט הרוסי הגדול שיגלוש בביצת לאומיות, לא רק הבורגני, אלא גם נוסטלגית, אם שוכח אף לרגע לתבוע את השוויון המשפטי המלא של האוקראינים ואת זכותם להקים מדינה עצמאית" (שם)

לכן אנו יכולים לסכם בעמדות אלה את היחס המרקסיסטי למהפכות הבורגניות ואת הטענות הקשורות לאוטונומיה לאומית; מהעמדות אלה גם המגבלות שבמסגרתן נתמכות טענות אלה:

1) תמיכה בכל הטענות שמטרתם לדחוף את המהפכה הבורגנית עד הסוף, להעדיף את המהפכה מלמטה מול האפשרות של הקדמה מלמעלה של יחסי ייצור קפיטליסטיים (שיטת ג’ונקר וסטוליפין). לשם כך מצביעים על הלאמת האדמה את המדד הטוב ביותר לטובת השבר הכולל של יחסי הייצור החקלאי הישן, הרס רכוש הקרקע הישנה, ההתפתחות את שיטה הייצור הקפיטליסטת.

2) באותו רגע שתומכים בצורה החלטית בכל דרישה לאומית מסוגלת לדחוף עד סוף המהפכה הבורגנית, נוכל גם לבצע ביקורת חסרת תקדים של תוכניות לאומיות אוטופית של הבורגנות הזעירה והבורגנות, כמו מעמד אשר כבר לא מהפכני. הארגון הפרולטרית חייב להיות שונה מזו של שאר המעמדות וייחודי בקרב הפועלים בני לאומים שונים; המאבק הפרולטרי תמיד חייב להיות ממוקם על גביו במקום ראשון להשווה המאבק הלאומי, הקובע כי ברית לאומנית-מהפכני בורגנית (עכשיו רק האיכרים העניים יכולים להיות כאלה, כמו ברוסיה, אבל זה היבט שראוי ללימוד התייחסות כל תנאי מהותי, תוך התחשבות השיפוט ההסטורי על הבורגנות המסחרית ותעשייתית כמעמד לא המהפכני יותר, אם יזכור כי האיכרים הקטנים האלה הם חלק מן המעמד הבורגנית) נחשבים לברית זמנית לקראת התגברות על כל הסדר לאום באיחוד הבינלאומי של המאבק הפרולטרי על הקומוניזם.

3) באשר לדרישות המשפטית-פוליטית של הגדרה עצמית ושל אוטונומיה לאומית, אין כל דעת מוקדמת במה שמכונה הזכות להגדרה עצמית, או לתהליך אפשרי של "התבוללות" של לאומים שונים. מכל מקום, יש להדגיש תמיד, מצד אחד, את המאבק לביטול כל אפליה לאומית, ומצד שני את החיבור למאבק זה עם המאבק הפרולטרי הבינלאומי.

בהקשר זה, מארקס ואנגלס מתייחסים למאבק האנטי-אנגלי של האירים וההודים, או של הטורקים הצעירים כלפי האימפריה העות’מאנית. בהקשר זה הם תומכים בעמדות שנראות סותרות במשך כמה שנים: לפעמים הן טוענות כי הבעיות הלאומיות של העמים המדוכאים ניתנות לפתרון רק על ידי המהפכה הפרולטרית במדינות המפותחות, ובמקרים אחרים טוענים כי אותה מהפכה פרולטרית במדינות מפותחות תהיה אפשרית. רק כתוצאה משחרור מוחלט של לאומים מדוכאים. במהלך משבר האימפריה העותומנית ב- 1853 טענו מרקס ואנגלס כי "פתרונה של הבעיה הטורקית שמור למהפכה האירופית"; בדומה למרקס, במאמר של אוגוסט 1853, שופט את תוצאות השליטה האנגלית בהודו:"כל עוד הבורגנות האנגלית עלולה לעשות זה לא לשחרר ולא לשפר בצורה מהותית את התנאים החברתיים של ההמונים, אשר תלויים לא רק על התפתחות כוחות הייצור, אלא על ידי ניכוס שלהם על ידי העם הודית. אבל יותר מי זה לא יכול לעשות אלא הולדת את התנאים המהותיים של הפתרון מאחד והשני. האם הבורגנות נעשתה יותר? הוא מעולם לא נקט צעד מבלי לגרור אנשים ועמים דרך דם ולכלוך, סבל ושפלה? ההודים לא קצרו את הפירות של אלמנטים של חברה חדשה שנזרעו ביניהם על ידי הבורגנות הבריטית, ואילו באנגליה עצמה המעמד השליט לא יהרסו על ידי הפרולטריון התעשייתי, או עד לאותו ההינדים אינם חזקים מספיק כדי להתנער מעול שליטה אנגלית" (מרקס, התוצאות של השלטון הבריטי בהודו).

אותן עמדות נתמכו באותן שנים על מאבקו של אירלנד לעצמאות. לנין מצטט במאמרו על זכות ההגדרה העצמית של העמים בדצמבר 1913 מכתב ממרקס לאנגלס מיום 10.12.1869, המראה כי מרקס "שינה את דעתו" על היחסים בין המאבק הלאומי של המאבק האירי והמאבק המעמדי באנגליה, וטען כי רק השחרור המוחלט של אירלנד היה מאפשר למעמד הפועלים האנגלי להיאבק בבורגנות האנגלית עצמה.

«(...) אם מתרחקים מכל משפט ’צדק עבור אירלנד’ הן ’הבינלאומי’ ו ’הומניטרי’ – ביטוי שאומר למועצה הבינלאומית להיות– עניין ישיר ומוחלט עבור מעמד הפועלים האנגלי לפתור את הקשר הנוכחי לאירלנד. זו ההכרה העמוקה שלי מסיבות שבמסגרתן אני לא יכול לתקשר עם אותם עובדים אנגלים. במשך זמן רב האמנתי שאפשר להדיח את המשטר האירי באמצעות עליית מעמד הפועלים האנגלי. תמיד תמכתי בדעה הזאת ב "ניו יורק טריביון" (עיתון אמריקני ששיתף פעולה עם מרקס זמן רב). מחקר מעמיק יותר שכנע אותי עכשיו להיפך. מעמד הפועלים האנגלי לעולם לא יעשה דבר לפני שתפתור מאירלנד "הראקציוני האנגלי באנגליה מבוסס בדיכואי של אירלנד" (מלנין, זכות ההגדרה העצמית של האומות, עמ’).

המרקסיזם – הוא אקסיומה – אינו סובל סתירות בעיקר בעניינים בעלי חשיבות חיונית כגון אלה; כל הפיגומים הדוקטרינרים של המרקסיזם היו מתמוטטים אם אפשר היה לקיים עמדות מנוגדות לחלוטין, וגם מרקס ולא לנין לא היו גברים מסוג זה כדי להחליט על המדיניות שיש לנקוט בכל בוקר. זו, אם כן, שאלה של אחיזה בקישור הדיאלקטי המאחד את שתי העמדות הללו, רק לכאורה סותרות, כדי לתפוס את האחדות הבלתי ניתנת להפרדה של העמדה המרקסיסטית האמתית בשאלה זו. למעשה, העמדה הבסיסית תקפה לאורך כל התקופה ההיסטורית שתוביל לניצחון העולם של הקומוניזם: התזה שלנו אומרת שהניצחון יהיה אפשרי רק בתנאי ההתאגדות במאבק עולמי אחד התנועה הפרולטרית של המטרופולין במנהיגות המפלגה הקומוניסטית והתנועות לאומיות אנטי אימפריאליסטיות.

אין בזה מקרה שהעמדות האלה יהיו דגל של האינטרנציונל הקומוניסטי נגד מי (סראטי) דחה את הברית הזאת בשם הטענה של "טיהור" המאבק הפרולטרי שלא צריך להתערב עם תנועות "ברבריות" אחרות. העובדה שבתקופות מסוימות מרקס מייחס חשיבות רבה יותר לתנועות הפרולטרית של המטרופולין, ובמקרים אחרים לתנועות הלאומניות של הלאומים המדוכאים אסור לעמעם את העובדה הבסיסית של ההצהרה הבלתי מעורערת כי ניצחון סופי יהיה אפשרי רק על פני השטח של מאבק העולמי. לנין הוא זה שמסביר זאת באותו מאמר, תוך שהוא מייחס את השינויים הללו של הכיוון המעשי שאורגן על ידי מרקס לקושי לחשב מראש ולמעשה את יחסי הגומלין האפשריים בין המאבק הפרולטרי למאבק הלאומי.

«"המדיניות של מרקס בשאלה האירית צריכה להיות ברורה לחלוטין לקוראים. המרקס ה" אוטופיסטי" כל כך" לא מעשי", כי בעד ההפרדה של אירלנד, אשר מוכיחה להיות בלתי אפשרי אפילו חצי מאה מאוחר יותר. מה היתה הכתובת המדיניותו של מרקס? וזה לא היה בסדר? מרקס חשב תחילה שאירלנד לא תשתחרר מתנועה לאומית, אלא מתנועת הפועלים של הלאום שדכאה אותה. עבור מרקס, התנועות הלאומיות אינן מוחלטות, משום שהוא יודע שרק ניצחון מעמד הפועלים יכול להוביל לשחרור מוחלט של כל הלאומים. חישוב מראש את כל היחסים ההדדיים האפשריים בין התנועות הבורגניות של שחרור העמים המדוכאים לבין תנועות הפרולטריות של שחרור העמים המדכאות (וזו בדיוק הבעיה שמקשה על השאלה הלאומית ברוסיה הנוכחית) בלתי אפשרית. אך הנסיבות המשתנות גורמות למעמד הפועלים הבריטי ליפול מזמן רב תחת השפעתם של הליברלים, הניצבים בפניהם ופועלי פוליטיקה ליברלית. תנועת השחרור הבורגנית באירלנד מתחזקת ונוצרת צורה מהפכנית. מרקס סוקר את דעתו ומתקן אותה. "זה אסון עבור עם אחד לשעבד עם אחר" מעמד הפועלים באנגליה לא ישוחרר עד שאירלנד תשתחרר מהעול האנגלי. השעבוד של אירלנד מחזק ומטפח את התגובה באנגליה (כמו גם השעבוד של כמה עמים הדלק את התגובה ברוסיה). ומרקס, שהציג בהחלטת האינטרנציונל את הבעת האהדה ל "אומה האירית", עבור "העם האירי" (סביר להניח, שהמתוחכם ל.ו היה פוסל את מרקס המסכן כישכח את מלחמת המעמדות!), הוא תומך בהפרדת אירלנד מאנגליה, "גם אם הפדרציה יכולה לבוא אחרי ההפרדה". מהם הנחותיו התיאורטיות של המסקנה הזאת על ידי מרקס? באנגליה המהפכה הבורגנית כבר הסתיימה זמן רב. אבל באירלנד זה לא נגמר. רק היום, חצי מאה לאחר מכן, הרפורמות של הליברלים האנגלים השלימו אותה. אם הקפיטליזם באנגליה הוצא מן הדרך במהירות, כפי שמרקס קיווה בתחילה, לא יהיה מקום לתנועה לאומית בורגנית לאומית באירלנד. אבל כאשר התנועה הזאת מתעוררת, מרקס מייעץ לעובדים האנגלים לתמוך בו, לתת לו דחף מהפכני, לדחוף אותו אל הסוף, למען חירותו".

אסור לנו אכן לשכוח שהבעיה הטקטית של איך להעריך היחסיים אלה בעצם שמו את מרקס, מולו, גלוי, בין תנועת הפועלים המהפכנים מאורגנת באינטרנציונל הראשון והתנועה הלאומית האירית, ואפילו ביותר נחרצות התעוררו בתקופת השיקום של האינטרנציונל לאחר ניצחון אוקטובר. כדי לא ליפול לתוך טעויות ברוטליים, אשר מושכים את כל מי שהתרחק מהמרקסיזם ללאומנות בורגנית, עלינו לזכור כי כיום השאלה הטקטית לא יכול להיפתר באותם מונחים בהם הועלתה על האינטרנציונל הקומוניסטי אלא גם מרקס, לפחות עד שלא יעלה מחדש את תנועת הפועלים וקומוניסטית אמתית במטרופולים המערבים. כדי להבין עד כמה חשוב זו די בלקרוא מחדש את עמדותינו של שנת ה -20 על השאלה הלאומית שלא היה שום התנגדות לעמדות של לנין הקלסיים שבצעו בתוכניות הפרוגרמטיות של האינטרנציונל.

"התזות הפוליטיות של האינטרנציונל הקומוניסטי, להדרכה מן חלק הפרולטריון העולמי קומוניסטי ומצבו הראשונית של המרד של תנועת נגד ההתנחלות ועמים הקטנים נגד המטרופולים של קפיטליזם, נראות כך כמו התוצאה של סקר בהרחבה של המצב והערכה היטב של התהליך המהפכני בהתאם לתוכנית המרקסיסטית שלנו. זו מכניס הרבה מעבר לטענה הבורגני אופורטוניסטית שבעיות לאומיות חייבות להיפתר "טרם" לפני שנוכל לדבר על המאבק המעמדי, וכתוצאה מכך את העיקרון הלאומי יכול להצדיק את השיתוף מעמדי, ומדינות הפחות מתקדמות כמו הן במדינות הקפיטליזם המתקדם, כאשר היציבות והחירות הלאומית נקראות בסכנה. השיטה הקומוניסטית אינה אומרת באופן בנלי בכך: הקומוניסטים חייבים לפעול בכל מקום בכיוון ההפוך לנטייה הלאומית: מה שלא יהיה שום דבר ויהווה את השלילה המטאפיזית של הקריטריון הבורגני. השיטה הקומוניסטית מתנגדת בצורה "דיאלקטיקה" על זו, כלומר מתחיל מהגורמים המעמדים בשביל לשפוט ולפתור את הבעיה הלאומית. התמיכה לתנועות לאומיות ואנטי-קולוניאליות, למשל, יש כל כך מעט טעם של שיתוף פעולה מעמדי, אשר, תוך מומלצת פיתוח האוטונומיה ובלתי תלוי של המפלגה הקומוניסטית בקולוניה, כדי להיות מוכן להתגבר על בריתו זמני עם עבודה ללא תלות במבנה האידיאולוגי והארגוני, היא זקוקה לתמיכת תנועות המרד הקולוניאלי במיוחד למפלגות הקומוניסטיות של המטרופולין. הקומוניסטים משתמשים בכוחות שמטרתם לשבור את חסותו של מדינות הגדולות על המדינות פחות מתקדמות וקולוניאליות, משום שהם מרגישים שהם יכולים להפוך מבצרים אלה של הבורגנות להפקיד את הפרולטריון הסוציאליסטי של המדינות המתקדמות המשימה ההיסטורית להוביל תהליכי המודרניזציה מואצים קצב הכלכלה של המדינות בפיגור, לא מנצלת אותן, אלא דוחפת את שחרור העובדים המקומיים מניצול חיצוני ופנימי" (מתוך פרומתיאוס, 1924, קומוניזם והשאלה הלאומית).

עמדתו האקסיומטית של המרקסיזם היא "עמידה איתנה במקומנו", בעוד שכולם נעים ומרגיזים מול כל תנועה לא מהפכנית, זו עובדת על ההכנה המהפכנית של המפלגה, המאפשרת לבצע את משימותיה המהפכניות ברגעים נדירים שבו מתפרץ מאבק המעמדות, זוהי הנחת יסוד שאין בה כדי להנחות בהירות ובהחלטת המטרה את המעמד המהפכני, את הפרולטריון העולמי. ברגעים של הקיפאון החברתי אמורפי, כפי שהוא עדיין זה שאנו חיים בו, נראה כי המפלגה הקומוניסטית נעקף משמאל על ידי כל מי שרץ מאחורי מה שנקרא "התנועות"; כאשר באמת המצב החברתי הוא קיצוני אז נראה כאילו על ידי קסם כל המתפללים לשעבר של תנועת "הבכי האחרון" לנוע ימינה, לעמוד מול התנועה המהפכנית האמיתית כי באופן אורגני וטבעי לא יכול לא למצוא ההנהגה המודע היחיד שלה, המפלגה.

2. התמוטטות האימפריה הטורקית והשפעה צרפתי ואנגלית חדשה

האזור מזרח תיכוני, מרכז תקשורת ומסחר בין אירופה לאסיה וים נפט אמיתי, הגיע לחזית הפוליטיקה הבינלאומית עם מלחמת העולם הראשונה, גם אם במשך כמה עשורים היא היתה מושא תשומת הלב של האימפריאליסטים הגדולים, שבמיוחד לאחר שקיצוץ האצטמוס של סואץ הדגיש את הלחץ על האזור, התעניין תחילה בשליטה של אותה דרך חשובה לקשר עם מושבותיהם באסיה ובעקבות שדות הנפט שהתגלו ב -1908 באיראן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, השטחים שמערב לסואץ, שהיו בעבר תחת השלטון העות’מאני, כבר עברו לידי המעצמות האירופיות. "בצפון אפריקה היו מדינות המגרב (שפירושן "מערביות") כפופות לצרפת: אלג’יריה כמושבה מאז 1930, תוניסיה כמגן חסות מאז 1881, מרוקו ומאוריטניה כמדינות חסות מאז 1912 ומ- 1904. איטליה גירשה את לוב משליטתה הטורקית, וכבשה אותה בספטמבר 1911, ואילו במצרים היא היתה מבוססת היטב, מאז 1882, בריטניה ששלטו גם בסודאן. מזרחית לתעלת סואץ, הצליחה טורקיה לשמר את רוב רכושה: למעשה, פלסטין, לבנון, סוריה ועיראק נותרו בידיה וחלק בחצי האי ערב. אך לאורך חופי האוקיאנוס ההודי והמפרץ הפרסי הוחלפה הריבונות הטורקית בהדרגה על ידי הבריטים" (מתוך "מדינות ערב" מאת פ ’דוניני). כך שלטה בריטניה על שטחים של דרום תימן הנוכחי, עומאן, איחוד האמירויות הערביות, כווית, בחריין וכו ’

האימפריה העות’מאנית, שהופיעה מזמן כבר בסימני דקדנותה העמוקה, הפכה לאחד הטרפים הנחשקים ביותר של המעצמות הגדולות: אנגליה היתה מעוניינת בעיקר להגן על קווי הקשר שלה עם הודו ועל השליטה של נפט שאחרי שהתגלו באיראן היה אמור להתקיים גם בעיראק; צרפת, מצדה, חששה מפני כוח מכריע של אנגליה והתמקדה בקשריה עם הקהילות הנוצריות בסוריה ובלבנון כדי להשיג השפעה פוליטית על האזור ואולי על גם על הבארות הנפט. רוסיה לא הסתירה את רצונה לנצל את חיסולה של האימפריה הטורקית כדי לכבוש את איסטנבול ובכך לשלוט בצירים המחברים את הים השחור לים התיכון; גרמניה השקיעה סכומי עתק בעבודות ציבוריות ובהלוואות לממשלת טורקיה (כי דוגמה בניית רכבת הבגדאד המפורסמת) ורצתה להבטיח לעצמה את השפעתה על בעלות הברית, שהשקעתה היתה טובה.

עם פרוץ המלחמה ניצבה האימפריה העותומנית עם האימפריות המרכזיות. אנגליה, שהיתה חזקה בתפקידה במצרים, בסודאן ובאותו חצי-אי ערב, היתה הדחופה ביותר להתערב; אבל הצבא הטורקי, גם הודות לסיוע הגרמני, הוכיח שהוא יריב שלא ניתן להתעלם ממנו, ופעמיים הגיעו הכוחות העות’מאניים לתעלת סואץ, המאיימים על השליטה האנגלית, בעוד שגם זרם הנפט הפרסי דרך המפרץ פרסיקו נמצא בסכנת הכחדה עם הפרעה של צינור הנפט שהגיע לבית הזיקוק עבדאן.

הבריטים, מן השועלים הקולוניאליסטים הישנים, חשבו אז לערב את הנסיכים הערבים במלחמה על ידי הבטחתם, בתמורה לסיוע צבאי, להקמה, בסוף המלחמה, של מדינה ערבית חופשית ועצמאית גדולה. אז יצרה אנגליה את המגעים הראשונים עם שריף מכה, חוסיין, שנכנע בהדרגה לסמכותו, ניצל את חולשת השלטון המרכזי, את שבטי ההיג’אז ובכך איחד כוח פוליטי לסמכותו מנהיג דתי. חוסיין הוכיח שהוא רגיש להצעות האנגליות, יתר על כן, שיתוף הפעולה שלו עם לונדון יוכיח מיד חשיבות רבה משום שהוא יוביל לכישלון הפניות של קונסטנטינופולים לג’יהאד, למלחמת הקודש נגד אנגליה, ולהפוך את העם הערבי לצד האנגלית, ובכך לקבוע את תוצאות המלחמה באזור.

כותב ל. גספר בספר "היסטוריה של הפלסטין": "הכוחות המזוינות שהיה אפשר לגייס בין השבט ההיגאז חשיבות רבה בשביל צד אחד כי השני. מרד נגד הטורקים, הכוח המדובר יכלה לתקוף בנקודה נאורלגית, בהשווה המקומם במפרץ הערבי. מצד אחר הגדודים טורקים מהמפרץ יכלו, בתמיכה חוסיין, לאיים את מפרץ סואז, לרחוקה יותר עדן ואפילו המפרץ פרסי"

חוסיין גם חיפש את הברית עם הקבוצות הלאומיות הערביות החלשות שפעלו בעיקר בסוריה, והסכים להציג כבסיס למשא ומתן עם הבריטים, מניפסט, שהוכן על ידי הקבוצות הלאומיות של דמשק, שדרשו את הקמתה של מדינה ערבית עצמאית, בעלת הברית הגדולה בריטניה. מטבע הדברים, המסמך אינו מזכיר את הצורה הפוליטית שניתנה למדינה העתידית. בינואר 1916, לאחר משא-ומתן ממושך, הושג הסכם בין אנגליה לחוסיין. חודשים ספורים לאחר מכן עזבה משלחת טורקית-גרמנית את דמשק בדרכה לתימן, דרך היגיאז. תמרון זה נוטה ליצור מעוז בדרום חצי האי ערב, כדי לאיים על עדן ועל כניסתו של הים האדום.

חוסיין, השיג מבריטניה את ההבטחה של ממלכה עצמאית, שהיתה אמורה להאריך מסוריה עד מסופוטמיה, פלסטין עד חצי האי ערב, זרק הבדואים נגד המשמר הטורקי של מכה (10/6/1916). "למרות הנשק מתוצרת המקומי וחסר אמצעים לנוכח נצבים טורקיים מסודרים היטב של נשק כבד, לרבות ארטילריה, בחודש הבדווי כבשו את כל המעוז הטורקי חיג’אז, אלא המדינה. 6,000 אסירים ביניהם המושל התורכי הכללי" (לואיס גספר, ספר המדובר). הוחלט כעת תוצאות המלחמה. בעלות הברית עם כל שבטים באזור, חוסיין משיג את עקבה ואז הראשים לדמשק שבו יעשו כניסה מרשימה, ב -1 באוקטובר 1918, יחד עם הגנרל אלנבי.

איך היו הבטחה אנגלית כנה מודגם על ידי העובדה כי במאי 1916, חודש לפני חוסיין הכריז מלחמת קודש נגד הטורקים, עם סייקס-פיקו הסודי המפורסם, אנגליה וצרפת הסכימו על חלוקה ביניהם המזרח התיכון של טרף המיוחל: צרפת תהיה בשליטה בחלקים של סוריה, צפון עיראק, לבנון וחלק חופי אנטוליה (היום טורקיה) ואנגליה מלאה עיראק ובדרומה של עבר הירדן וחלק מפלשתינה; את שאר פלשתינה היה נתון לסמכות של שליטה בינלאומית מחוץ להשפעה הבריטית והצרפתית. אשר למדינה הערבית המובטחת לחוסיין, החלק הצפוני שלה ייחשב לאזור סיוע והעדפה לצרפת ולחלק הדרומי של בריטניה. שהדברים לא הלכו טוב אז בעצם היא הוכחה נוספת לחמדנות אימפריאליסטית אחת של שתי המעצמות האירופיות, שלא מנוע אמצעים לתקוף אחד את השניה.

אחת הפעולות הראשונות של נצחון המהפכה ברוסיה היה פרסום ההסכמים החשאיים אשר המדינות האימפריאליסטיות חתמו על כתפיהם של הפרולטריון העמים המדוכאים. כן פורסמו הסכמי סייקס-פיקו; הבריטים הצליחו לרגע לשכנע חוסיין כי זה היה מהלך תעמולתי והבטחות חדשות שיכנע אותו להמשיך להילחם אבל ידעו כי בסוף המלחמה, בשל ההטעיה תתגלה, ודאי הצליחה לעורר גל של מעשי איבה נגד – אנגלית ברחבי העולם הערבי. לקראת התגובה הזאת "זה היה הכרחי כדי להגן על עצמה יצירת בסיס בלב האזור שהיה מכוסה עוינות בתורו הערבי ובכך אילצו לתוך ברית איתנה עם בריטניה" (דוניני, משפט פתוח)

אז כבר בנובמבר 1917, שר חוץ אנגלית בלפור הבטיח לתנועה הציונית "בית לאומי" בפלסטין, שבו כבר במשך כמה עשורים הקימו כמה מושבות של יהודים בעיקר רוסים, ההתחייבויות שנעשו על ידי צרפת המספקים לציונים את המהלכים הדיפלומטיים המשמעותיים ביותר להשגת הקמתה של מדינת ישראל. אחרי המלחמה, כמובן, זה הגיע לשיאו, אבל הבריטים עכשיו היו מוכנים לכל צרה שלא תבוא, "הם היו מרוכזים באזור מספר רב של חיילים, 160,000 חיילים, באביב 1917 היה, למשל, החלה במסופוטמיה מתקפה גדולה אשר הוביל אותם לכבוש בגדאד לכבוש מוסול והאזור עשיר בנפט בסיום של שביתת הנשק, שלאחריו הארץ הייתה בפועל הופכים לסוג של מחוז הודי ומסים מכובידים הוטלו לאוכלוסיות: המשטר הצבאי הבריטי התברר קצת שונה מן העות’מאני והתנועה הלאומית, מדוכאים ונרדפים, החלו לפנות נגד הדיירים החדשים. עשרות אלף חיילים בריטיים, לאחר סדרה של פעולות מצערות כבשו פלסטין, כובשו ירושלים מעל ירדן לעמאן כדי (נכשל) להצטרף עם הגברים של פייסל שכבש את נמל עקבה בים האדום והם הגיעו לסוריה עד דמשק וחלב רודפי הצבא הטורקי מתפורר" (מתוך "המהפכה הערבית" מאת ג. ואלאברגה)

למרות במכתב חדש חוסיין בפברואר 1918, ממשלת בריטניה אישרה את "סימפטיה" של בריטניה על הרצון לעצמאות של העמים הערביים, כפי שהובטח 1916, עם מספר רב של הסכמים בינלאומיים, חוזה ורסאי (1919),מסברס ו 5. רמו (1920), לוזאן (1923) ועם הסנקציות החגיגיות של חבר הלאומים (1922 ו 1924), בזכות מערכת הצו שנקראה, הבריטים לקחו שליטה אפקטיבית של מסופוטמיה, פלשטינה ופרוסות גדולות של חצי האי ערב, ואילו הצרפתים היו שמורים לסוריה, אך נכבשו בידי חיילי חוסיין ולבנון. על הגדה הימנית של ירדן הוא נחתך מתוך רצון ללונדון ממלכת עבר הירדן וניתנה לעבדאללה, בנו של חוסיין כדאי לא לנתק את כל הקשרים עמו ולהפריע לצרפתים שהיו בקרוב מסוכסכים בסוריה עם הבן נוסף של חוסיין, פייסל שהתכוון להפוך את סוריה לממלכה משלה ונהנה מתמיכה עממית רחבה. אבל פייסל, כנסיך פאודלי טוב, היה לא כל כך מתלהב מהמאבק לעצמאות של האומה הערבית לעומת כדי לקבל, כמו עבדאללה, ממלכתו וימשיך מיקוח עם צרפתית ובוגדנות לתנועה ההמונים בסוף אפשרו לפריז, לאחר תשע שנים של מאבקים אכזריים ודיכויים אכזריים, לנצח את המערכה. לפייסל, שחזר תחת ההגנה האנגלית, הממלכה של עיראק ניתנה.

בין ’24 ו ’25, נראה שבתמיכת הבריטים, לטובת להיפטר מבת ברית חמדן מדי, וחסר שביעות מסוימת, אבן סעוד, שליט בנגב הוביל קמפיין מוצלח נגד חוסיין וכובש את חיג’אז; בשנת 30 ’הוא כבש את העסיר שאגודתו עם היגז והנגב אפשרה לו את הקמתה של ממלכת ערב, שנקראה לכבודו "סעודיה".

3. החרמה הפלאחים

אז עם מלחמה אימפריאליסטית הראשונה אנגליה מבצעת דריסת רגל במזרח התיכון ואת האזור כולו, כבוש לא רק על ידי צבאות זרים, אלא גם מההון ומן הטכניקה המערבית, נזרקים על סקולריזם סטטית הישן שלה לתוך המעגל השטני של קפיטליזם.

התוצאה האחרת של המלחמה, שמתייחסת באופן ישיר יותר לעבודתנו, היא הצו החדש שהטיל האזור האימפריאליסטי שנצחו במלחמה, סדר חדש אשר לאחר כמה מאות שנים, בא לשבור את אחדות "האומה הערבית" (כאשר המושג "אומה" במובן הטרום-בורגני) מחלק אותו לגופים ממלכתיים שונים, וביניהם גם האזור המכונה גיאוגרפית בשם פלסטין, שכפי שאמרנו נמצא תחת פיקוד אנגלי.

אלה יהיו ההנחות שיובילו, קצת יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, להקמתה של מדינת ישראל ולחלוקות הבלתי ניתנות לגישור בין המדינות הערביות השונות.

עוד לפני המנדט הבריטי, כפי שראינו, הקימו ארגונים ציוניים בין-לאומיים כמה מושבות יהודיות בפלשטינה, אך כפי שמראה הטבלה הבאה, מספר המהגרים היהודים באזור נותר נמוך עד למלחמת העולם הראשונה:

S.Sitton, Israele, immigration et croissance, Paris, 1936, p.32-33
E.Facchini-C.Pancera, Dipendenza economica e sviluppo capitalistico in Israele, Milano, 1975

היה בתקופת המנדט שחלה עלייה עברית חסרת תקדים, שהגיעה לשיאה בשנים 1932-1938, במקביל לעלייה של רדיפות אנטי-יהודיות בגרמניה הנאצית. למעשה, חישבה בריטניה לנצל למטרותיה את האידיאולוגיה ואת ההון של התנועה הציונית כי עדיפה את הקמה של מדינה הקשורה קשר הדוק לאימפריאליזם המערבי, שתסייע בעבודת ההכלה והדיכוי של התנועה האנטי-אימפריאליסטית שאיימה לפתח בחסותה של מדינה ערבית עצמאית ומאוחדת.

המושבות היהודיות הראשונות התיישבו בפלסטינה איפה, שקנו כמה חוות; היא לא גרמה לעימות עם האוכלוסיות המקומיות, שהיהודים חלקו בהן את שיטות העיבוד והסבל, אך עם העלייה המסיבית של עברים המצב היה בצורך לשנות; כפי שציין תיאודר הרצל, היהודים זקוקים ל "ארץ ללא עם לעם ללא אדמה", והוא זיהה את הקדרות הזאת עם פלסטינה, אך באזור זה כבר היו מאות אלפי ערבים כבר בתחילת המאה!

"בתחילת המאה יש בארץ כ -600 אלף ערבים ו -50 אלף יהודים. עד 1900 חייתה פלשתינה בעיקר על חקלאותה. המסחר הוא אופי מקומי במהותו. באשר לתעשייה, זה בעצם מסוג ארטיגיינים. הייצור החקלאי וחלוקת הקרקע ומוצריה נותרו "פיאודליים" עד אמצע המאה התשע עשרה. התכונה הדומיננטית היא קיומם של נכסים קרקע גדולים.

"הירידה המתקדמת של מערכת מסורתית זו תקבע מצד אחד על ידי הכנסת קוד הקרקעות על ידי האימפריה הטורקית, בשנת 1858, ומצד אחר בחדירה זרה. הקוד מציג צעדים שונים שמטרתם לעודד את הפיתוח של הון סחרית. המסים ששולמים את העמיתים ייאספו עכשיו בכסף, דבר שיכניס אותם לכלכלה המוניטרית. מאידך המסים אלה יגדלו במידה ניכרת, ויחייבו את האיכרים שיצטרכו לעזוב את אדמתם, ובכך ליצור שכבה של איכרים חסרי קרקע. יתר על כן, הקוד יחזק את זכות המדינה על בעלות על קרקעות ומקדם תהליך של פירוק הבעלות הקולקטיבית לטובת רכוש פרטי, גדול וקטן. הקרקעות שננטשו על ידי הפלאיי שנמחצו על ידי חובות מופקעות על ידי הבעלים הפרטיים הגדולים ועל ידי הקפיטליסטים של הערים.

"בעידן זה מציין גם חדירה משמעותית של הון זר, בעיקר כדי לקנות בעלות על קרקעות, בראשות קהילות דתיות של כל הכנסות, הגיעו לפלסטין כדי" להגן על מיעוטים נוצריים. "כך נוצרים, קתולים, אורתודוכסים, כנסיות פרוטסטנטיות המשיכו רכישות נדל" ן השקעות חשובים. הכהנים והנזירים גורמים לעבוד לפלאייבס (...) העלייה היהודית מתחילה ביסודה של פתח תקווה בשנת 1878.

"בתחילת המאה זה אחוזות הגדולות מורכבות של אדמות השייכות לאפנדים (בעלי הפלסטינים, הסורים, המצרים והטורקים), מן התחומים מדינת (דומיינים השייכים הסולטן או פשוט הוחרם ממנו), על ידי אדמות הוואקף המייסדים (רכוש דת מושפעים על ידי חסר אליאנציה) ועל ידי אדמות של כנסיות נוצריות. אבל פלסטין היא לא רק מדינה של אחוזות גדולות. יש מאפיינים קטנים ובינוניים במיוחד קולקטיביים: הם למעשה האדמות "מוכים", כלומר האדמות שהבעלות שייך קהילות הכפר שעליו מוחל הסיבוב התקופתי של המגרשים. במקביל למשטר קרקעות זה, אנו עדים, בייחוד לאחר 1860, ללחץ העות’מאני ושל החדירה הקפיטליסטית להתפתחות הרכוש הפרטי.

השילוב של הפעילות החקלאית בשוק הקפיטליסטי נמשך על פי תהליך דומה לזה של האזורים הערביים השכנים בין 1860 ל 1920. הייצור החקלאי משווק יותר ויותר והיצוא מתפתח. ערך היצוא של תפוזי יפו, למשל. עלה מ 26,500 פאונד בשנת 1885 297,700 לפאונד בשנת 1913. זה מסביר כי, לצד מערכת מסורתית עדיין דומיננטי, מופיע מגזר עירוני קפיטליסטי ולכן מעמדות חברתיות חדשות. הפקעת האיכרים מטילה כוח עבודה גדול לעבר הערים, "צבא מילואים" אמיתי לפיתוח התעשייה. התפתחות זו, וזה מה שמאפיין את פלסטין כלפי מדינות ערביות אחרות, חוסם בפתאומיות מאז תום מלחמת העולם השנייה, ההגירה הציונית המלווה את המנדט הבריטי על פלסטין "(מתוך", מס ’דה לה מהפכת הפלסטינית"על ידי בכארה ונעים ח’דר)

בתקופת המנדט הבריטי, אז הרוב המכריע של אוכלוסיית פלסטין היה עדיין מורכב של איכרים או פלאחים, כמה בעלי חלקות קטנות אבל בעיקר שוכרים או עובדים בקרקעות האריסטוקרציה החקלאיים. בשנת 1930, 250 משפחות של בעלי קרקעות גדולים היו בבעלות קרקע כמו 60,000 בעלי קרקעות קטנים. כמה משפחות היו בין 30,000 ל 60,000 דונם (1 דונם = 1/10 הקטאר), בעוד בעוד 30% של משקי הבית איכרים היו חסרי קרקע. כ -2 / 3 מהשטחים הושכרו והיו שייכים לבעלי קרקעות גדולים. בקרב החקלאים שבבעלותם, 54% היו פחות מפדאן אחד (הפדאן מתאים לאזור שבו ניתן לעבוד עם פר). סטטיסטיקה של כמה שנים מאוחר יותר מאשרת נתונים אלה:

מבנה הבעלות על קרקעות ערביות בפלסטינה בשנת 1936
קטגוריה	מספר אחוזות	% אחוזות	% קרקעות
פחות מ -100 דונם	65,933	91.8	36.7
מ -100 ל -1,000 דונם	5,706	8.2	35.8
מעל 1000 דו	150	0.2	27.5
מתוכם יותר מ -5,000	13	0.01	19.2
"Le mouvement national palestinien", O.Carré

 
רכישת קרקעות על ייקא (החברה היהודית להתיישבות), כדי להתיישב את אלפי הפליטים מאירופה, לא יכול היהלומר יתר שגירושן של האוכלוסיות שכבר היו תושבות הארץ, לומר המשקיפים והאיכרים הפלסטינים שהכיוו את רוב האוכלוסייה.

למעשה, אם המסמך הבעלות על האדמה היו בידי בעלי הקרקעות הגדולים, אשר מכרו בקלות את הרוב הגדול לאגודות הציוניות, כפי שמוצג בטבלה הבאה, הקרקע שאליה התייחסו המסמכים האלה היתה הבסיס ההכרחי לקיומם של ההמונים העניים פלסטיני.

רכישת קרקעות של שלוש החברות היהודיות בסוף 1936
רכישות מ	דונם	% מ
בעלי קרקעות גדולים שאינם תושבים	358,974	52.6
בעלי קרקעות גדולים תושבים	167,802	24.6
ממשלה, כנסיות וחברות זרות	91,001	13.4
פלאחים	64,201	9.4
סה"כ קרקעות שנרכשו	681,978	100
(מתוך "מערכת הקרקע בפלסטין" מאת גרנוט)

כך הפכו הפלאחים המופקעים לעובד החקלאי הראשון המועסק בהון הציונית, ולאחר מכן, כשהעלייה נעשתה מסיבית יותר, הוא גורש אפילו מעבודתו והופך לאומללות השחורה ביותר.

מצב זה לא יכול להיות ממושך מבלי לגרום להשפעות חברתיות אלימות משום שהאיכרים המגורשים נותרו ללא כל אפשרות אחרת מאשר למות על ידי צפייה במתנחלים היהודים להתיישב במקומם. מכאן המרידות הנואשות שיתרחשו בשנים 1921, 1925, 1929, 1933, 1936.

4. המרד מ1936: בגידה ראשונה מבורגנים ופונדיארים

ההתקוממויות הללו הגיעו לשיאן בשנת 1936, שנמשכה שלוש שנים והתאפיינה בשביתה כללית גדולה של שישה חודשים.

בשנת 1935, העברים שהיו מן 84,000 בשנת 1922 הגיעו ל -320 אלף וגל העלייה המשיכה ללא הפוגה, כאשר ההון היהודי מושקע בפלסטין בשנים אלה הסתכם 6,000,000 לירטות פלסטינים עבור 1933, 10,000,000 עבור ’34, 11,000,000 עבור 35 ’, זריקות הון שלא רק לא הביאו תועלת לאוכלוסייה הערבית, אלא תרמו להגדלת העוני.

במצב זה של מתיחות חברתית קיצונית, עימותים בין ערבים ועברים פוצצו את ההתקוממות: ב -20 באפריל הוקמה ועדת הלאומית הערבית בעיר שכם שמוצע ברגע השביתה הכללית. יום לאחר הוקם ועד ערבי עליון, המורכבת מנציגי המפלגות הערביות הגדולות, כולם קשורים לאריסטוקרציה הפונדיארית, ואפילו בראשות המופתית של ירושלים. ועדה זו החליטה להמשיך את השביתה הכללית בדרישה הראשונה לבריטים לחסום הגירה יהודית וכן איסור הגירה עצמו, האיסור למכור קרקעות לעברים, הקמת ממשלה לאומית אחראית לפני אסיפה לאומית. אבל הרעיון של המשך השביתה ואת החרפת המאבק כי היה לוקח יותר ויותר אופי מעמדי תחת הלחץ של פרולטריון העירוני צעיר אבל כבר די משמעותי, הוועדה העליונה החליטה את סופו של שביתה על ידי הצטרפות לקריאה לשלום מן משלושת הנסיכים הערביים המובילים של בריטניה: סעוד של ערב, ע’אזי ד’עירק ועבדאללה של עבר-הירדן; הטקסט נכתב במפורש "לתמוך בערעור של הוד מעלתם וגובהן מלכי אמירי הערבים מכנים את האומה הערבית נובל בפלסטין לשוב בשלום לסיים את השביתה וחוסר שקט". מרד האיכרים – ציין חוקר ג’ורג אנטוניוס (ההתעוררות הערבית, לונדון 1938) – אינו מכוון רק נגד הבריטים והציונים, אלא נגד מנהיגים פוליטיים ערבים, כמעט כולה משתייכת למעמד בעל הקרקעות, המעמד שמכר את הקרקע לציונים ובכך גורמת, מחד התחזקות הנוכחות הציונית בפלסטין ואת השלילה מהחקלאים הערבים מעבודה של אדמות האלה שציונים היו קונים להפקיד לחקלאים עברים. באותה הסוגיה ל.גספר בשלו "היסטוריה של פלסטין" (פריז, 1968), הוא כותב: "כעס איכרי מאשימה מצד שני גם הבורגנות הערבי כפרית, כמו גם הפיקוח המנהלי והציונים של הנישולו. מכירת קרקעות בהחלט העשירה את מעמד הבעלים, לא בלי לשלול את איכר מהקרקעות שהוא עיבד במשך מאות שנים מבלי להחזיק בהן".

לאחר סיום השביתה, התנועה, אשר ניתנה גם ארגון חמוש עוברי, התפוררה ואת המאבק בוצע על ידי קבוצות גרילה שנתנו מאבק קשה לשבירה במשך חודשים ארוכים לצבא אנגלית והארגונים הציונים החמושים, אשר הם תמכו בפעולת הדיכוי.

בתום המרד ואחריו המשיך דיכוי וסנקציות קשות על ידי אנגליה הדמוקרטית וליברלית: משנים אלה מתארכים את החוקים על אחריות קולקטיבית של הכפרים ועיירות ערביות ואת הפרקטיקה של לפוצץ את בתים של אלו שהיו שייכים או חשודים לסולידאריות עם המרד, השיטות שבהן משתמש היום את הצבא הישראלי. במהלך המרד נהרגו בין 3,000 ל -5,000 ערבים, 110 מהם הוצאו להורג, 6,000 נכלאו, 30,000 חיילים בריטים הועסקו לשיקום הסדר.

הבידוד הנורא שבה המצב הבינלאומי מוגבל המרד של הפרולטריון המונים מנוצלים של הערבים, היעדר כיוון מעמדית אשר היו יכולים להגן על התנועה מהשפעת ההרסנית מהאריסטוקרטיה הפיאודלית ודתית שהיו בראשה, שהכתיב את הסטאליניזם בעולם, מנע את אש המרד מעבר לפלסטינה וקבע את תבוסתו. ב -1939 קיבלו הבריטים חלק מהדרישות הערביות שאסרו על עליית עברים ועל רכישת קרקעות ערביות על ידי הציונים במשך עשר שנים; אבל בפועל, ואילו האוכלוסייה הערבית נותרת מאוכזבת קשות על ידי התבוסה ונחלש ידי דיכוי קשה, הארגונים הציונים המשיכו להתחזק עכשיו אפילו בפעולה אנטי-בריטית לנוכח הקמתה של מדינה עברית עצמאית.

5. מדינת ישראל

מלחמת העולם השנייה הראתה לעולם כולו את כוחו של הקולוסוס האמריקאי האימפריאליסטי, שעמד להחליף את הבריטים כאבן הפינה הראשונה של האימפריאליזם. לאחר המלחמה פרצה האימפריה הבריטית במהירות, ואחד העמדות הראשונות שנאלצו להיכנע היה דווקא פלסטינה, ואילו הארגונים הציוניים, שקשורים יותר ויותר להון האמריקאית, ניהלו מלחמת גרילה קשה נגד אנגליה. למעשה, דווקא נציגים של התנועה הציונית האמריקאית, שב– 1942, בפגישה בניו יורק, אימצו את "תוכנית בולטימור", שחזתה את הקמתה של "קהיליה עברית" בפלסטינה, עלייה בלתי מוגבלת ויצירה של צבא עברי.

אבל במצב הבינלאומי הקשה שלאחר תום המלחמה נראה כי הקמתה של מדינה עברית בכל רחבי פלסטינה לא היתה אפשרית בהתחשב בהתנגדותן של מדינות ערב, שעדיין נתמכו על-ידי אנגליה וארצות-הברית, שרק ב- 1943 הסכם עם ריאד הקובע כי "ההגנה על ערב הסעודית חיונית להגנה על ארצות הברית של אמריקה". כך הקונגרס הציוני ה -22, שהתכנס בדצמבר 1946, הציע לפלסטינה להתחלק לשתי מדינות, אחת עברית והאחרת ערבית. התוכנית נעשתה על ידי האו"ם (השם החדש של "חבר הלאומים" ששמו שונה על ידי לנין כ"מאורה של גנבים"), תחת לחץ משותף של ארצות הברית ורוסיה. החלוקה, שהחליטה ב29 בנובמבר 1947, העניקה תועלת להון העברית, אשר החזיקה ב -6% משטח זה, הוקצה לה 56% משטח פלסטינה.

האזור היה עדיין תחת המנדט הבריטי שיפקע רק ב15 במאי 1948. הליגה הערבית לא הכירה בחלוקה ובריטניה שטפה את ידיהם, מתוך דאגה לצאת מן המערכה. מדינת ישראל הוכרזה שמונה שעות לפני תום המנדט הבריטי ב14 במאי 1948.

ארה"ב הכירה בכך "דה פקטו" 11 דקות מאוחר יותר; ברית המועצות ב17 במאי, למעשה ובמשפט, כנראה משום שראה במדינת ישראל אמצעי לתקוף את השפעת אנגליה וארצות הברית במזרח התיכון. נראה כי רוב כלי הנשק של ה "הגנה" הגיעו מצ’כוסלובקיה דרך רכבת אווירית קטנה שהכריחה את הסגר האנגלי.

6. מלחמה 48 - תבוסה הליגה הערבית

מדינת ישראל, שנכתבה על ידי האסטרטגים הגדולים של האו"ם, היתה אבסורד פוליטי; לעומת פני השטח היו לה גבולות רחבים מאוד, והיא היתה בלתי ניתנת להגנה מבחינה צבאית; יתר על כן, פני השטח היו צרים מדי לצורכי ההון העברי. המלחמה שפרצה ימים ספורים לאחר הקמה של המדינה החדשה, שהיה רצויה על ידי מדינות הערב שלא היו מסוגלים להעריך את כוחה האמיתי של הצבא הישראלי, לא היה פחות רצויה על ידי הממשלה בתל האביב המודעת בכוחה ואת התמיכה ארגונים בינלאומיים שבהם יוכל לסמוך. עם זאת, לא היו חסרים מגעים נפרדים בין ערבים לישראלים, כמו מגעים של גולדה מאיר עם מלך עבר הירדן, עבדאללה, בנובמבר 1947, שהובילה להסכמים על חלוקת הארץ.

מעשה, אם ממשלות הערביות היו צריכים לצאת למלחמה כדי להסיט את תשומת הלב של המוני במדינות שלהם כדי להצדיק דיקטטורות הקפדניות שלהם, מנסים היום לשקם המצבים הפוליטיים שלהם במאבק למען "הזכויות של האחים הפלסטינים", לא היתה להם שום כוונה לסכן את כוחם ואת זכויות המעמד במלחמה הזאת; דאגתם העיקרית היתה להגן על מושבותיהם ואולי להגביר את שטחה על חשבון המדינה העברית או אפילו איזו "ארץ אח" ערבית, למקרה שתתעורר ההזדמנות.

כך היה צריך לשנות את התוכנית האסטרטגית המשותפת, שאומצה ב1 במאי בקהיר, כמה פעמים, ובכך, לפי הרצון הירדני, את נקודת המפתח לפלישה מחיפה, נמל בעל חשיבות אסטרטגית גדולה, בירושלים, בדוגמה, הצבא המצרי ריכז את המאמץ ההתקפי שלו על כיבוש הנגב, כדי להכיל את תיאבון עבדאללה, מאשר בתל אביב, העיר העברית הראשית. יתר על כן, "חוסר היעילות ושחיתות הארגונית, יחד עם הדרכים הפיאודלית אשר לעתים קרובות ממשלות התייחסו למפקדי, ואלופים וקציני התייחסו בחיילים, נתנו מכה ניצחת על התקוות של הליגה הערבית" (ואלאברגה)

התבוסה הקשה שנגרמה על מדינות ערב במלחמה הוכיחה את חוסר היכולת הפוליטית של המעמדות השולטים, המקושרים בשתי דרכים לאימפריאליזם, ואילו בין שורות הצבא, הקצינים והח יילים, שהושלכו למלחמה ללא משימות מדויקות, בלי נשק ואספקה נאותים, ללא תיאום טוב עם הכוחות של מגזרים אחרים, הוא התבגר טינה עמומה של אלה שהיו אחראים לטעויות חמורות אלה, תוך יורדי ההתלהבות" (ואלאברגה).

מלחמה זו, ולכן, בעוד חזקה את מדינת ישראל, הוא מנקודת מבט פוליטי שמתן אפשרות הגדלה טריטוריאלית ניכרת, הוביל להיחלשות של המשטרים ריאקציוניים הערבים, היחלשות אשר תסייע לחזק במדינות אלה תנועות בורגנית-דמוקרטית כי תעלינה בקרוב המרידות והניסיונות המהפכניים האמיתיים שבמשך שנים אחדות ישנו לחלוטין את הסדר המדיני במזרח התיכון.

7. אקסודוס פלסטינית

הבורגנות הישראלית, שלא כמו הקליפות השלטוניות הערביות המושחתות, היתה בעלת תוכנית פעולה מסוימת במלחמה ואסטרטגיה מדויקת לסיפוח שטחים חדשים בפלסטינה תכנית זו (תוכנית ד) וכן את כיבוש השטחים כלל גם פעולות תגמול דיכוי חריפה וטרור, אשר הוביל לנזקים בקרב העם הערבי, ותחת הטרור יובילו אותם לעזיבת אשר שחרר את דרך הכיבוש הישראלי; "היינו תחת לחץ הולך וגובר – מספר היסטוריונים ציונים ג’ון ודוד קמחי בעבודתם" התנגשות גורלות " – על ידי פקודות צבאיות, כמו בן גוריון ודלילי, נגד הגבלת פעולות נקמה".

מעשי הטבח הללו הגיעו לשיאם בטבח ב9 באפריל 1948, כאשר "בלילה, אנשי האצ"ל וסטרן (קבוצות ציוניות חמושות) תקפו את הכפר דיר יאסין, סמוך לירושלים. 254 אנשים נטבחו והכפר נהרס. בין המתים היו: 25 נשים הרות, 52 אמהות עם ילדים של כמה חודשים, עוד 60 נשים וילדות. מנחם בגין בעתיד חתן פרס נובל לשלום, שהוביל את המתקפה על הכפר, כתב על הטבח הזה: "לא רק היה מוצדק אבל אם הוא לא היינו משיגים נצחון בדיר יאסין מדינת ישראל לא הייה נעשתה... הפאניקה הכריעה את הערבים... הרושם שנוצר על ידי טבח דיר יאסין הסתכם ככוחם של שישה גדודים צבאיי ם. הערבים החלו לברוח מלאים טרור עוד לפני שהתעמתו עם כוחות עברים... את הטבח בדיר יאסין שעזר לנו במיוחד כדי לשחרר טבריה ולפלוש חזפה "(מתוך: פלסטין עתיק; סופרים שונים).

כך מצליחה ממשלת ישראל להשיג את יעדיה: שטח המדינה עובר מ -56% ל -78% מכל שטח פלסטין; למיליון 380,000 ערבים היטב 750,000 תושבים פלסטינים נאלצו לברוח משאירים מאחוריהם את כל רכושם ואת מופחת לחיות, כמובן, בני המעמדות הנמוכים, במחנות הפליטים ברצועת עזה, ירדן, סוריה, לבנון, בסיוע "צדקה" של האו"ם. מכאן, מתחומים אלה של ייאוש, אותם מאה אלף עקורים, למובטלים, הפרולטרים האמיתיים, יעלו הכח יפריע ועדיין מפריע לשינה של הבורגנות הישראלית כמו אלו הערבים.

חלק מהערבים (כ -350,000) נותרו בגדה המערבית שנכבשו על-ידי הצבא הטרנס-ירדני ועוד (כ-70-100,000) ברצועת עזה שנכבשו על-ידי המצרים. בישראל, למרות האיומים והטבח, המשיכו 170 אלף ערבים לחיות. אפילו הדרך שבה התבררה שיקפה את ההבדלים המעמדיים הקיימים, למעשה בין סוף 47 ’לבין תחילת 48’, כבר נטשו את פלסטינה 30 אלף ערבים, אך רובם המכריע של אלה, שנמלטו מטרור של מדינת ישראל, היה שייך למעמד הבינוני ולבעלי הון, שהיו בעלי רכוש או הון אשר הסתמכו על שטחים שכנים.

8. תנאי האוכלוסייה ערבי בישראל

מדיניותה של המדינה הבורגנית הישראלית כלפי הערבים שנותרו בישראל נובעת מהוראות אלה: א) המשכיות, מצב מצור קבוע של היישובים הערביים למנוע כל ניסיון למרד. ב) הפקעה מתמשכת של קרקעות שננטשו על-ידי איכרים ערבים, אשר מצאו מקלט במדינות אחרות והשתלבותם במושבות חקלאיות יהודיות. ג)הפקעת קרקעות שעדיין היו כבושות ומעובדות על ידי איכרים ערבים והפיכתם של חקלאים קטנים לפרולטריאנים. ד) תעסוקת עובדים ערבים למשרות הקשות והמקצועיות נמוכות ביותר, עם משכורות רעב.

באופן טבעי מטרות אלה הושגו עם כבוד מלא לחוקיות באמצעות פרסום חוקים ספציפיים, כפי שקורה תמיד בכל מדינה שרוצה להיחשב דמוקרטית באמת!

א) חוקי החירום

מיד לאחר הכרזת מדינת ישראל "החליטה ממשלת הביניים ב -14.5.1948 לקיים שורה משמעותית של הוראות שהוכנסו על ידי השלטונות הבריטיים משנת 1936 ושונתה בשנת 1945. תקנות חירום אלה (אשר הפעם הותקפו באלימות על ידי משפטנים ציונים כאשר הם הופעלו נגד הארגונים שלהם), איפשרו למדינה היהודית לשמור על בתי דין צבאיים חיים בסמכות השיפוט על האוכלוסייה האזרחית ולהתערב כמעט בכל היבט של חיי היומיום, המאשרים את הצנזורה על אמצעי מידע והתכתבויות פרטיות, הגבלת חופש התנועה, דעה ופעילות פוליטית, מעצר, גירוש מהכפר או אפילו מישראל, החרמת רכוש והריסת בתים. הוראות אלה, יחד עם הוראה מאוחרת, מייצגות את הבסיס החוקי שעליו בנו ישראל את משטר הממשל הצבאי שלה באוכלוסייה ברובה: "תקנות ההגנה" התייחסו באופן תיאורטי לכלל האוכלוסייה, בין אם ערבית ובין אם יהודית, אך מאחר שהתחומים שבהם הוחלו היו מסומנים על פי שיקול דעתם של השלטונות הצבאיים, היה קל לטפל בהם כך שהשפיעו רק על הפלסטינים. אין זה מפתיע אפוא כי 88% מהאוכלוסייה הערבית היו תחת שלטון צבאי, ואילו 95% מהיהודים לא סבלו מגבלה כלשהי; 5% הנותרים נהנו מהטיפול שונה מאוד מזה שהוטל על הערבים: אחד התנאים המפחידים ביותר היה האיסור לנסוע באזורים תחת שלטון צבאי ללא היתר מיוחד, שכמובן לא נשלל מהם העברים (...) הכללים הבריטיים של 45 ’הושעו רשמית רק בדצמבר 1966, שיוכנסו, פחות משנה לאחר מכן, בשטחים הכבושים של הגדה המערבית ועזה, שם הם מהווים את הבסיס המשפטי לאמצעים כגון עוצר של עצור, מעצר, מעצר, מעצר בית, החרמה והרס רכוש "(מתוך הפוליטיקה הבינלאומית: מארס 1979).

ב) דיני הפקעת נכסים

היציאה הראשונה של האוכלוסיה הערבית, לאחר שמלחמת 48 ’-49’ העמידה לרשות ישראל מעל 16,000 קמ"ר מאדמה נטושה (שווה ל -80% משטח ישראל), מתוכם כ -1 / 4 קרקעות חקלאיות, אשר הם הקימו 350 מתוך 370 מרכזי ההתיישבות החקלאית שהקימה ישראל בין 1948 ל -1953.

בבשנת 1954 חיו למעלה משליש מאוכלוסיית ישראל העברית על אדמות ערביות נטושות, ויותר מ -250 אלף איש, כולל שליש מהגרים חדשים, התגוררו במבנים עירוניים שהנטשו אותם בעלים ערבים (...) כלל המשק הישראלי ספג 300 אלף דונם של אדמות ערביות נטושות, המעובדות מחדש. למרות הסיוע הכלכלי הגבוה שקיבלו מחו "ל בצורת סיוע אמריקאי, פיצויים גרמניים - מערביים, מכירות איגרות חוב ישראליות ותרומות מארגונים פילנתרופיים, ישראל לא יכלה להכפיל את אוכלוסייתה בשלוש השנים הראשונות לחייהם, להשתמש במוצרים ערביים נטושים "(מתוך הפוליטיקה הבינלאומית, מרץ 79).

כדי לתפוס את הרכושי הערביים האלה, השתמשה מדינת ישראל בסדרה שלמה של כלי חקיקה: "בשלב הראשון הקימה הממשלה שטחים סגורים על פי אמנות. 125 של החקיקה הקולוניאלית שהותקנה על ידי הבריטים ב -1945 כדי להילחם בטרור היהודי (תקנות ההגנה החירום). לבעלים הערבים של הקרקעות שנכללו באזורים אלה לא הורשו לחזור לשם לאחר שמלחמת 48 ’והמחנות שלהם ננטשו. באוקטובר 1948 פרסם "העיתון הרשמי" תקנות חדשות המאשרות את משרד החקלאות להחרים כל שטח שלא עבד ולא נזרע במשך שנה. צעדים אלה עסקו באדמות שהושארו לאחר יישום האמנות. 125; משרד החקלאות הוסמך להעבירם לצדדים שלישיים, כלומר לעברים. לאחר מכן הופיעו תקנות (הפכו לחוקים בשנת 1950) על בעלי הנפקדים. לא רק נכסי הפליטים הפלסטינים, אלא גם אלה של כ -20 אלף ערבים ישראלים מוכשרים להפליא של "נוכחים בהווה". אלה היו למעשה הערבים בעלי תעודת הזהות הישראלית, אך נחשבו כנעדרים, ולכן משוללים על-פי חוק הזכויות על אדמותיהם ומקרקעין, משום שבין 29/11/1947 (תאריך החלטת האו"ם על חלוקת הארץ פלסטינה, חמישה וחצי חודשים לפני הקמתה של מדינת ישראל) וב- 1/9/48 היו מחוץ לשטח פלסטין או באזור פלסטינית נשלט על-ידי הערבים, וזו היתה הסיבה להיעדרותם, בריחה, עסקים, אקסודוס או גירוש.

"בשנת 1949 אישר חוק חדש שקבע" אזורי ביטחון "אישר את שר הביטחון להוציא את תושבי הכפרים הנמצאים בשטח של 10 ק"מ לאורך הגבולות. חוקים אלה לא איימו, כמו התקדימים והתקנות שהוזכרו לעיל, על זכות הקרקעות של התושבים הערבים, אך הם מנעו את הנגישות לנכסיים. ב -1953 אישרה הכנסת את הצעת החוק לפיה הממשלה הפכה לבעלים של כל האדמות, שברגע 1/4/52 לא היו בידי הבעלים. הפיצויים ששולמו לבעלים הישנים נקבעו לפי שווי הקרקע בינואר 1950, בשיעור נמוך מאוד. חוק נוסף, המסמיך את הממשלה לתבוע קרקעות ורכוש לטובת "ההגנה והקליטה של עולים חדשים", שימש להפקעת הבעלים הערבים. מאוחר יותר נקבע בתיקון כי הקרקעות שנכבשו לפי חוק זה לאחר 1/8 / 58 ’יחשבו כשייכות למדינה (...) לבסוף, במקרים אחדים נעשה שימוש בהזמנות שתחילתה המנדט, על "רכישת קרקעות לטובת האוכלוסייה". בזכות החוקים האלה, הערים היהודיות בנצרת עילית וכרמל, למשל, נבנו על אדמות שהוחרמו מהערבים". (מ לה מונד, 1/6/76).

כך, מתוך 200 אלף הקרקעות שהיו בבעלותם, לפני הקמתה של מדינת ישראל, נותרו כיום רק כ -50 אלף דונם לכפרים הערביים. נתון זה אינו כולל את הנגב, שם נאלצו הבדואים, שהם 20% מהאוכלוסייה הערבית בישראל, לנהל מאבק מר במהלך 1975 כדי למנוע 150,000 דונם של קרקע עליהם הם חיים מאות שנים מהפקעה. לטענת הממשלה, אדמות הנגב אינן רשומות על שם התושבים הערבים, בעיקר בדווים שהפכו לחקלאים. רשמית, הממשלה צודקת, אבל בפועל ידוע כי הבדואים בנגב מעולם לא העניקו את העונש להירשם בטאבו. זה היה השימוש, כך תחת האימפריה העות’מאנית תחת המנדט הבריטי; כאשר הבודדים הבינו, לאחר הקמת מדינת ישראל,שהרשויות חפשו את אדמותיהן, ניסו להסדיר את מצבן, אך זכות זו נדחתה "(לה מונד, 13/12/75).

שאלת האדמה עדיין חיה בישראל, הן לגבי אותם איכרים ערביים קטנים, שהצליחו לשמר אותה, והן לאלה, שלמרות היותם פרולטריאניים, נשללה ממנה בעבר. "אין זה מקרה שההתגייסות הגדולה ביותר של האוכלוסייה הערבית בישראל בשנים האחרונות (פברואר-מרס 1976) נולדה דווקא מההחלטה על הפקעת קרקעות ערביות בגליל לבניית שכונות מגורים ומתקנים צבאיים" (מתוך הפוליטיקה הבינלאומית; 79).

ג) הפרולטריזציה של האיכרים הערבים

סקר שנערך על ידי הבריטים ב -1931 עולה כי 80% מהערבים הפלסטינים חיים באזורי הכפר; בסוף המנדט הבריטי ירד שיעור זה ל -70%, אך לפי סקר 1973, הערבים העירוניים היו 56%. איכרים מופכעים לשעבר, כמו גם התהליך טבעי של התפתחות קפיטליסטית, נאלצו לעבור לערים שבן כוח העבודה שלהם הועסקה בעבודות השחורות ביותר ושולם במחיר הנמוך ביותר. הפרולטריונים הערבים הניבו בעיקר עבודה בבנייה ובמגזר השלישי. הטבלה הבאה מציגה את התפתחות מגזרי העבודה של כוח העבודה הערבי בשנים 1954 עד 1972:

התפלגות כוח העבודה הערבי בין ענפי הפעילות העיקריים
כאחוז	1954	1966	1972
חקלאות	59.9	39.1	19.1
תעשייה	8.2	14.9	12.5
בנייה ועבודות ציבוריות	8.4	19.6	26.6
מגזרים אחרים	23.5	26.4	41.8
(מקור, שנתון סטטיסטיק 1955-1973)

העובדים הערבים מופלים לרעה מהשכר, נמוך משמעותית מזה של העובדים הישראלים בעבודה שווה; הם נתונים לפיטורים; הם כל הזמן סובלים שיעור אבטלה גבוה; הם מועסקים לעתים קרובות ב"עבודה שחורה "; אין להם הגנת איגוד מאז הם חשופים לביקורת משטרתית מתמיד, וגם הארגון לאיגוד מקצועי ההסתדרות הרשמי, "עד 1966 הייתה רשמית הקונפדרציה הכללית של עובדים עברים בארץ ישראל ואפילו לאחר ביטול טופס זה של אפליה לא ניתן לומר כי האיגוד המקצועי מחוייב יתר על המידה לחבריו הערבים "(שם פוליטיקה בינלאומית, 79 במארס)

אך גם תנאי הפליטים הפלסטינים על אדמות "ערביות" בוודאי לא היו טובים יותר, למרות שממשלות ומנהיגים ערביים שונים מילאו את פיהם ב"עניין הפלסטיני הנכבד". הפליטים חיים במחנות בפרברים של העיר הערבית או לאורך הגבול הישראלי, סובסידיות אונר"א, גוף של האו"ם, הסובסידיות כי בסופו של דבר, במידה רבה, ממלאים את הכיסים של השליטים המקומיים. "כאילו חייהם של הפליטים לא היו קשים מספיק, הפלסטינים הופלו לרעה בכל הרמות בחברה הערבית. לפני שהצליח להשיג עבודה, היה על הפליט הפלסטיני לקבל רישיון עבודה. בלבנון, שבה האפליה היתה כבדה במיוחד, היה זה כמעט בלתי אפשרי להשיג היתר כזה "(" סקירה חודשית של הגולה הפלסטינית, נובמבר 1972). מלבד הפליטים שברגע שהסתיים לחימה ניסתה, כמו תמיד קרו בעבר, לחזור לכפריהם בישראל הוא לעתים קרובות התקבלו ירי או מכות ונשלחו בחזרה.

9. המיתוס של אחדות ערביתה

השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, היו שנים של תהפוכות עמוקות עבור כל מדינות המזרח התיכון שראו כמעט את כל הממשלות מזועזעות על ידי משברים, הפיכות, מרידות מרידות חברתיות. המצב הגיאוגרפי המסוים של האזור זה משמש ציר לשלוש יבשות ובכך מגדיל את הערך האסטראטגי, ואת עושר הנפט הענק היווה חולשה ולא כוח משום שהיא עוררה את תשומת לבם של המעצמות הגדולות, הם תפסו את תשומת הלב של יותר מאשר אלה שהותקנו אחרי הטבח הגדול הראשון: במקום צרפת ואנגליה, שעשו כמיטב יכולתם להישאר שם כדי להגן על האינטרסים הכלכליים-אסטרטגיים שלהם, כוחו של הדולר הותקן היטב, במקביל הקטן של הרובל הכריח כל הפסקה.

בבזכות ההשפעה המשולבת של שני הזוכים העליונים של טבח העולמי השני, המהפכה אנטי-הקולוניאלית במזרח התיכון – כפי שאכן במקומות אחרות – חוותה תופעות מהפכניות נמוכות מאלו כי רצויים מסיבות הסטוריות כלליות ואת ההתפתחות עצמה של המדינות הרלוונטים.

"מהפכה בורגנית" לעומק", בתקופת האימפריאליזם הוא אפילו יותר בלתי אפשרי מבעבר אם כוחות החדשים שמשתלטים על הישנים לא נולדים בעקבות תנועות גדולות של ההמונים מנוצלים ולא מבוסס על הכח הצבאי של אלו. במדינות המזרח התיכון הפכו מונרכיות פיאודליות רבות ללא תהפוכות גדולות למלכות הבורגניות והמשיכו לשלוט בצורות חדשות. אבל אפילו שם איפה המלוכה הוחלפה ברפובליקה האירוע הוא דווקא את התוצאה של התקוממויות צבאיות מוגבלות כנגד תנועות פוליטיות המוניות "("הפרוגרמה קומוניסטית", 12/1965).

בעקבות קו של אירועי תחילת שנות ה -50, אשר ראתה שביתות מעובדים רבים בלבנון, עיראק, ירדן ואפילו בסודן, בחודש יולי 1952, לאחר מספר חודשים של שביתות חשובות והפגנות עממיות שהגיעו לשיאה בשביתה כללית של ינואר באותה שנה, את התפטרותו של המלך המצרי פארוק שנכפה על ידי המרד של הצבא בראשות קבוצת "קצינים חופשיים". ביוני 1953 מצרים מוצהרת כי רפובליקה, הכוכב של נאצר מתחיל להאיר.

גם ב -1952 עלה קמיל שמעון לשלטון בלבנון, הוא היה אדם שקשור קשר הדוק למערב וחיבב מאוד את המלך עבדאללה מירדן, שנרצח לפני שנה על ידי ערבי פלסטיני.

אבל עליית נאצר לשלטון את העובדה החשובה: המדיניות כולה של הלאמת ברפובליקה המצרית לוקח את הבאנר של הפאן-ערביות, במולדת הערבית המאוחדת הגדולה, מנסה להחיות את הליגה הערבית היוותה מאז 1945, כולל מצרים, סעודיה, תימן, עבר הירדן, עיראק, לבנון וסוריה, ליגה שהפגין את כל אונותו, את כל חוסר היעילות שלו, את כל גבולות הפדרליזם במלחמת 1948 נגד ישראל. המכה הראשונה לפאן-ערביות נתנה מחדש ב 1954 כאשר עיראק נייתה בת בריתה של טורקיה, אשר הגיעה שנים לפני לחברות נאט"ו, ולאחר מכן מצטרף, ב 1955, ברית-בגדאד אשר האריך את הברית טורקית עיראקי על איראן, פקיסטן ולבריטניה, אשר מצאו אישור ותמיכה במיוחד בארצות הברית.

ב"חוזה בגדאד ", מצרים הגיבה בחתימה על הסכם לאספקת נשק תמורת כותנה עם צ’כוסלובקיה.

בפברואר 1954 מרד המריא את הדיקטטורה של שישקלי בסוריה, פותח תקופה של חוסר יציבות פוליטית. בירדן ב- 1955 היו תנועות עממיות גדולות נגד הצטרפותה של ברית בגדאד והבחירות ב- 1956 הולידו ממשלה פרו-נאצרית.

ב -26 ביולי 1956 הולא נאצר את תעלת סואץ, לאחר סירוב אמריקאי נוסף להעניק לו הלוואה לבניית סכר אסואן; 29 באוקטובר באותה השנה, החל הצבא הישראלי הפלישה תוך הסיני, כעבור כמה ימים, את הכוחות צרפתים-אנגלו תקפו באזור התעלת עם תקיפות מאוויר והצנחה של צנחנים.

ההתקפה הסתיימה לאחר תשעה ימים, ב -6 בנובמבר לאחר ההתערבות המשותפת של רוסיה-ארה"ב לסיום הלחימה.

בתחילת 1957 הארצות הברית יעשה שוב צעד קדימה כדי לבסס את השפעתם על יותר ויותר חשוב אזור בתוך המחלוקת בין-אימפריאליסטית: 5 בינואר, הנשיא אייזנהאואר בפני הקונגרס תוכנית המדיניות האמריקאית במזרח התיכון. תוכנית זו חולקה לשלוש נקודות: בהחלטה להתערב בסיוע מסיבי לתמיכה בממשלות שהן ידידים; מתוך כוונה לספק, לפי רצונו של הנשיא עצמו, תמיכה צבאית למדינות או לקבוצות של מדינות המבקשות זאת; כדי לשמור על כוחות צבא אמריקאיים מוכנים להתערב ישירות לצד מדינות המזרח התיכון החברים המאוימים על ידי הקומוניזם הבינלאומי " (ואלאברגה, ספר מוזכר).

מדיניות זו תתגבש בחודשים הבאים בירדן ובלבנון. בירדן, הפיכה צבאית בגיבוי החופשיים מחסל הממשלת פרו נאעצר של נאבולסי, בעוד הצי האמריקאי השישי, המוצבים באזור הים התיכון, עומד מוכן להתערב כדי להציל את השלמות ועצמאות של ירדן. עשרה מיליון דולר הם הפרס שהוענק על ידי וושינגטון לתפקיד הריבון בתמורה לנאמנותו למערב.

בלבנון, במאי 58 ’, פורצת שביתה כללית בתגובה לממשלת הדיקטטורה של שמעון, שהפכה להתקוממות אמיתית שמצית את כל המדינה. כאשר ההתקוממות פנתה עתה לטובת הכוחות ה"שמאליים ", הפיכה צבאית סחפה את המלוכה העיראקית בהתלהבות עממית ב -14 ביולי. פרק זה שכנע את ארצות הברית להתערב ישירות, יום אחרי צי של חמישים ספינות אמריקאיות, כולל שתי נושאות מטוסים, הנחיתה בלבנון 10,000 חיילים, בעוד ופלוגות צנחנים בריטים המגיעים עד עמאן, אשר נקראו על ידי חוסיין מלך ירדן. הסדר היא בתוך כמה ימים משוחזרים.

וכך הגיבנו על כך בעיתוננו: "מטרת המעשה המרושע של ארצות-הברית איננה גאולתו של המשטר משמעון, אלא כאיחוד הערבים. אין זה מקרה שההתערבות המזוינת האמריקאית הוכרעה בתוך שעות ספורות מהמהפכה האנטי-מונרכית בעיראק, שעשתה צדק למלוכה הפרו-בריטית ולמשרתיה הצמאי דם. הגנגסטרים של הדולר חרדים מעל לכל למנוע ההיווצרות של מדינה יחידתי גדולה שנמצאה בשאיפות של התנועה הפאן-הערבית ולאחר מכן לשמור הבריתות הצבאיות אשר הן המכשול העיקרי בפני האיחוד הפוליטי של עמי המזרח התיכון. ההפלת המלוכה ההאשמי, הפלת המשטר הרודני של א-סעיד הנורים, בוגד אחדות ערבי, הפדרציה ירדני-העיראקית הפרווקטיבית, נסוגה ברית בגדאד, העיראקים הלאומניים המהפכנים נתנו מכה רצינית לאינטרסים והיוקרה של ’ האימפריאליזם האמריקאי (...) מדינות ערב נמצאות כיום בתנאים שבהם נמצא הריסורג’ימנטו האיטלקי. אותם האנשים מדברים את אותה השפה, עם מנהגים ועשויות דומות, שיש מאחורי התפתחות הסטורית ללא חלוקה אבל מחולקים בתריסר מדינות (...) דרישה של איחוד המדינות, האיחוד היה בזמנים אחרים הדגל של גריבלדי, קוסות ובוליבאר, הדיכוי הפיצול הפוליטי והבדלנות, היא דרישה לא קומוניסטית, לא פרולטרית, אלא לאומית ודמוקרטית. היא כולה בתוך המהפכה הדמוקרטית הלאומית הבורגנית. הפרולטריון המודע אינו נוגע להיווצרותה של המדינה הלאומית כשלעצמה, אלא לתוכן ההשתנות החברתית שחולפת. המעוניינים בהריסת הנעילה דיאלקטית של "גורמים כלכליים חזקים" אשר ראה לנין בחוסר אונים לנוכח המבנים הפוליטיים אנכרוניסטי המנציחות את עצמן במדינות פיאודלית למחצה ואחורנים "(" פרוגרמה הקומוניסטית "; מס. 14-1958).

הפרספקטיבה של האיחוד הערבית נראה עדיין באותם זמנים ריאליים, כפי שראינו מן הסתם המפלגה נערכה, אמנם סביר, לפרוגרסיבית וצעד הראשון בכיוון נכון נראה האיחוד בין מצרים וסוריה, עכשיו בתחום ההשפעה רוסית, איחוד שהוליד את הרפובליקה ערבית מאוחדת בפברואר 1958, אך הבורגנות הערבית רפה, הגיע מאוחר מדי על הזירה של היסטוריה, ביטוי של כלכלות חלשות תלויות לחלוטין על השוק העולמי מפחדים יותר מההמונים המנוצלים ורעבים של הפרולטריון ואיכרים עניים עם המהומה שלהם זה הם העדיפו את היציאה לשלטון, של המעמדות השבטיים הישנים שהשתלטו עליהם ואת האימפריאליזם הבינלאומי. המסקנה הייתה כי בכל מדינות הממשלות הבורגני החדשות מייד מודחקות כל תנועה המונית ספונטנית והסכימה עם שתי המעמדות המנושלות הישנות או עם האימפריאליזם המערבי או מזרחי, תלוי באינטרסי המדינה שלהם.

ללמעשה, כבר בספטמבר 1958 יכולנו לכתוב: "כפי שציפינו בקלות, שאלתו של המזרח התיכון, שהועברה למו"מ המדיני, מצאה את אפילוגה בפסטהה הצינית והצחוקה ביותר. פסטאטה בקרב מדינות ערביות צעירות בראש ובראשונה. חשש לאבד קונים (וזה נכון במיוחד עבור יצרנים של חומרי גלם בעל חשיבות עולמית, כמו עיראק, תוניסיה, מרוקו וכן הלאה) חילוק ניגודי אינטרסים ומסורות היסטוריות, חרדה לא להפסיד שליטת המונים פרועים ורעבים, מוכנים להשתחווה לבנקאי הראשון "ברוחב לב" מוכן לספק חמצן במזומן (וזה נכון גם לגבי כולם), הבורגנות הצעירה ותאבה בצע נישבע בקוראן ושם בצד את דרכם "אנטי-קולוניאליסטית " החלפת הנסיגה של "חיילים זרים" נגד כניסת הניצחון של כסף לא פחות זרים, אימוץ – הם טוענים כי נשיאת מלחמת קודש מהפכני – עקרונות "אי התערבות", "כבוד הדדי, "יושר ריבונות לאומי ", בקיצור, ההגנה על הסטאטוס קוו שהוא גם הביטוי והתוצר של השליטה האימפריאליסטית, הפוכה של השאיפה המתהפכת למדינה הערבית המאוחדת ממערב אסיה לכל צפון אפריקה "(" הפרגרמה הקומוניסטית "; n.16/1958).

בשנים האחרונות נסגר כל אפשרות של מהפכה בורגנית רדיקלית לנצחון המוחלט של האסטרטגיה האימפריאליסטית שרצנה לשמור על החלוקה הפוליטית במזרח התיכון בכמה מדינות חלשות באופוזיציה קבועה זה לזה, פתרון הזה העדיף בהחלט לחולשה מספרית אפילו של הפרולטריון ואת ההמונים המנוצלים של האזור.

בידיוק על העקבים של אותה תבוסה, בינואר 64 ’, הפסגה הגבוהה ביותר של מנהיגים ערבים נפגשו בקהיר, בין הנושאים הרבים וניגודים רבים בין מדינות שונות אשר הביאו אל האור מבלי לפתור אותם, לקחו את ההחלטה החשובה להכיר בפלסטינית, צעד ראשון לקראת הקמתה של אש"ף, שתתקיים רשמית כעבור כמה חודשים. התזמון של ההחלטה החשובה הזו מאשר ביתר שאת כי זה לא הוכתב על ידי הרצון של הממשלות הערביות השונות נגד האימפריאליזם הישראלי כדי לפתור את הבעיה של מאה אלף פליטים הפלשתינים שגורשו מאדמתם, אבל מהפחד שכל המדינות הערבים היו בפוטנציאל המרד חברתי שהצטבר ושכבר ילדו מאז 1958, במחנות של רצועת עזה, קבוצות הגרילה הראשונות, הפתח והזרוע הצבאית שלה אל אסיפה (הסערה).

ההתנועה הפלסטינית למרות שהוא נולד עם תכנית מתון, פרו נאצר והפאן– ערבי, מההתחלה התקוממה נגדה מדינות ערבות, שחששו הקצנה האפשרית בהתחשב בתנאים הנוראים של חיי פליטים. קבוצות הגרילה הראשונות, כפי שאמרנו, נוצרו בשנות ה – 50 המוקדמות ברצועת עזה מאז הטריטוריה הזאת במקום מאז 49 ’תחת ממשל מצרי, לא סופחת מצרים, ולא היה אפשרי ולכן חופש פעולה כלשהו.

כך על פוליטיקה בינלאומית מתוארת לידתה של אל-פתאח: "היא נהנתה מאוטונומיה רחבה, שבה ניתן להקים את האליטות העתידיות של התנועה הלאומית הפלסטינית. בתחילה התכנס נאצריזם בקרב הפלסטינים בעזה קונסנזוס רחב מאוד, שעד מהרה הפך להיות קונקרטי ביצירת קבוצות של פידאין, שפעילותן נשלטת תמיד על ידי קהיר. המשבר סואץ, לאחר שבמשך כמה חודשים האזור נפל תחת שליטה ישראלית, ואפילו יותר ההסגר אשר בהמשך הטיל השלטונות המצרים על כל פעילות גרילת מעזה עבר ישראל, מתכוון לכך גורמים פלשתינים היותר בתודעה פוליטית הבינו את המגבלות החמורות, אשר חייבו אסטרטגיה לשחרור כל פלסטין מבוססת על היכולות המהפכניות לכאורה פוטנציאל צבאי של משטרים הערבים "פרוגרסיבים". זה היה הזמן שבו יאסר ערפאת, כמו מנהיגים פלשתינאים רבים אחרים, הפעיל שינוי של אופטיקה; בעודם נאמנים להשקפת היסוד של הפאן-ערביזם, הם הבינו כי הדרך לאיחוד הערבי צריכה לעבור את המאבק לשחרור פלסטין ולא להיפך. התנועה הלאומית הפלסטינית היתה צריכה לעשות כן קפיצת מדרגה. הוא נאלץ לחדול מלהיות בין המדינות הערביות השונות ולהפוך את עצמו, באמצעות אסטרטגיית המאבק האוטונומית שלו, לכוח המניע האמיתי של האחדות הערבית.

"בשביל הנאצריזם, לא פחות מאשר עבור הבעת’יסטים, החיפוש אחר אוטונומיה אשר מתעוררת בקרב הפלסטינים, מהווה ירידה רצינית בדלנות, כאילו רץ להתרחק התהליך יחידתי כי מעורב כל כך הרבה מדינות ערביות; תחיבה פרובינציאלית שלא זו בלבד שהיא נאלצה להילחם באידיאולוגיה, אלא גם להדחיק באופן קונקרטי. היה ככה שימוש על ידי מדינות ערב ברדיפות המשטרה הראשונות נגד המנהיגים הפלשתינים אלה שלא היו מוכנים להיכנע הנחיה מדינית מקהיר או בדמשק, יותר מכך, קרא תיגר על חוסיין הפוליטי הפלסטיני של ירדן. ערפאת, אבו חאגייד ומנהיגים פלסטינים אחרים ובכך מצאו עצמם נאלצים לבקש מקלט במדינות המפרץ הערביות ובמיוחד כווית, איפה לא היינו יכולים לנשום את האווירה של דיכוי אנטי-פלסטיני דומיננטי במדינות ערביות אחרות. זה היה ב כווית כי הוקם הפת"ח, הארגון הפלסטיני כי יותר מכל האחרים יתפתחו בעתיד, הוא מעולם לא הצליח לחזור על דפי היומן התיאורטי שלה Filastinuna (פלסטין שלנו) אשר הגיליון הראשון יצא לאור בשנת 1959, התפיסה לפיה המאבק של העם הפלסטיני היה צריך ללכת לפיה המאבק של העם הפלסטיני היה צריך ללכת בעקבות גישה עצמאית לחלוטין למשאלות המשטרים הערביים השונים".

העהעובדה נורא טרגי ששוקל באירועים עתידיים, היה כי הפאן-ערבי לא יכול בשום אופן להחיות, ולא מלמטה – כלומר, בהסתמך על ערבי פליטי פלסטין, מפוזרים "ברחבי המזרח התיכון – ולא מלמעלה כפי שנאצר ניסה לעשות.

הפן-ערביזם הסתיים, המינויים ההיסטוריים החמיצו אותם בחריפות, והאירידנטה הפלסטינית לא יכלה לקום אותה לתחייה. אלפי פליטים פלסטינים המפוזרים במחנות הפחונים ובכך שיקף את כל הטרגדיה במזרח התיכון, קבוצה לא ממדינות(אשר אינם קיימים בגודל קטן יותר, ולא כהעובדות היסטוריות הראו, בצורה גדולה כי מדינת הערבים אחד) אלא במדינות אשר בצורה מוחלטת לאינטרסים שלהם בפרט, כל אחת מהן קשורה בידיים וברגליים לכוח זה או אחרת, כל אחת מהן הבונה עצמאות כלכלית ופוליטית המוכחש על ידי התלות האמיתית שלהם על שוק הנפט העולמי, או כותנה, או אספקה של נשק של אחד כמו של השני מעצמות עולמיות האחרות, כל אחת מהן גאה ויהירה כי משרת הביג הגדולות בעולם, כל אחת בראשות פסאודו-בורגנות תאוות בצע ומוצצת אפילו שרידים של עבר הפיאודלי עתיק ימים, אפילו שבטית.

דרך שבו נקט אל-פתח לא היה יכול אלא להוביל במקום שבו הוביל, לא היה מסוגל לא להקריב פעמים רבות את האינטרסים החומריים של העניים הפלסטינים על מזבח של שחרור לאומי בלתי אפשרי שנזרק על ידי ההיסטוריה. לאוכלוסייה הענייה ומנוצלת האלה יש רק אפשרות אחת לפניהם: הזאת של להשיג להסתכל ישר לעיניהם את אויב המעמד, לא של "גזע" או "עם", ולפי כך האחדות לצבא אחד של אלו ללא רזרבות, לצייד את עצמם לבצע ניקוי יסודית של שוטרים ומנהלים מקומיים וזרים, כולם באותה מידה מעוניינים בסבלו וצרותו.

למעשה, דווקא בגלל הדרך הלאומית וגזעית המתוכננת המשטרים הערבים, בחודש ספטמבר 1964, הכירו באש"ף הנוסדה באלכסנדריה במהלך הפסגה הערבית השנייה, והניחו אותה בטיפול שלהם, כי, למרות כל ההצהרות של פאן-ערביזם מלמטה, וכך הורשו עם כספים, הסיוע, ונשק החיים של הארגון הנולד,ש, בנדריהם, בנדריהם, נאלץ להיות לטובת האינטרסים של מדינות ערב הגבול הפעולה שלה, כך הסכנות של מרד חברתי נוטרלו בהרכב של הגרילה אנטי-עברי של ארעפת, ערובה לכך שהמשטרים הערבים הטובעים והמושחתים ישארו למרות את חולשתם.

שיקול נוסף מוטל: אש"ף בהעדפת המצב העניינים הזה היה עושה תמורה מהפאן-ערביזם מלמטה שלו, אשר, באות הספר, היה יצטרך להתנגד מול המשטרים הערביים הקיימים, אך המטעמי המדינה החיל גם את אש"ף עצמו: שבירה את חבל הטבור שקושר אותו למשטרים הקיימים היה של גזע ואומה ושבירתה היתה שווה את צעד ללקחה דרך אחר, אבל במקרה הזה, לא של אש"ף, ולא של ערפאת!

10. האישור: מלחמת מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 פעם נוספת את המילה היה הנשק, שוב הפועלים והאיכרים ופשוטי העם, על ידי צו חסר פשר של יהוה-אללה הרגו אחד את השני.

המלחמה התברכה על ידי שני הצדדים: אם מדינת ישראל שחררה במתקפה כדאי להשיג רווחים טריטוריאליים, או לדחות משבר פוליטי כלכלי פנימי שהחל להתבטא די ברצינות, אולם המדינות הערבות עם סכסוך יכלו לצחצח מילות צבויעות מסוג אנטי-אימפריאליסטית והפרו-הפלסטיני, פשוט לשימוש במרחב פנימי על בשביל לדכא במצב החירום במלחמה את המונים המנוצלים למשטרים המושחתים שלהם, ובכך להאשים כי הגורמת כל סבל ודיכוי את התפשטות ישראלית.

זה היה רק שישה ימים, אך הכוחות של תל אביב הספיקו לכבוש עזה, הגדה המערבית והסיני (70,000 קילומטר רבוע.), בעוד שמדינות הערב הראו כל החולשה הצבאית שלהם ואת חוסר העקביות פוליטית. עבור אלפי פרולטרים פלסטינים, היה שחזור על הטרגדיה שעלתה ב -1948 על אחיהם בשאר פלסטין. רצועת עזה הייתה מיושבת ב1967 על ידי 450,000 פלסטיניות מתוכם למעלה משני שלישים היו פליטי חבל הארץ הפורה של יפו שמהם גורשו ב1948. יותר מ 100,000 תושבים מעזה, רבים מהם לקחו את דרך היציאה בפעם השנייה, הם נאלצו למצוא מקלט במדינות השכנות. הגדה המערבית היו כ 850,000 תושבים ב67, כלומר, לפני הכיבוש, זה לא נספר יותר כי 650,000 כעבור שלוש שנים, כלומר 200,000 פלשתינים נאלצו לנטוש הכל באזור זה כדאי לגמור במחנות עלובים בשם מחנות פליטים שממנו הגרילה אש"ף תמשוך חיילים על חיילים, בהינתן חוסר המיומנות הצבאית של המשטרים הערבים כדי לבלום את הצבא הישראלי המודרני.

בלבלי שום ספק וללא שום ויתורים לאנטי-אימפריאליסטית והערצה אסתטית בהתנגדות, כך דיברנו באותו עת בחום העניינים:"מה ’עצמאות’ ומה ’שלום’ יכולות לקוות המדינות שדרכם רצים הצינורות כדאי להזרים דם לתוך העורקים של הפיראטיות הקפיטליסטי בעולם ואת ה"בעל בית" – בורגנות שהגיע, האדונים העשירים החדשים ואדוניי פיאודלית למחצה – יש לכולם תמריץ למכור את עצמם למחזיק המפתחות של תיבות ברחבי העולם, בגניבתו השכן – אולי אחיו של גזע – אשר המלווים שלהם ואת אדונים רועדים אשר תנים שלא יודעים שובע. ? האם לא היה במשחק בימים אלה במזרח התיכון "סוציאליזם" אחד שקיים רק בפה השוכב של נאצר וקוסיגין, או "סוציאליזם" אחר במימון בישראל על ידי הבנקאים גדולים בצד הזה או מעבר לאוקיינוס האטלנטי, הם היו במשחק את האינטרסים ואת עמדות הכוח, הכלכלים והאסטרטגי,הלאומי והבינלאומי של האימפריאליזם. פרולטרים ערבים וישראליים יש נגדם את אותו אויב: או תלחמו ביחד כדאי לפרקו, והפרולטרים של המטרופולים האימפריאליסטיות הגדולות אשר על העור שלהם בנו את הונם יהיה ראשון כדי לתת את הדוגמא של מאבק שאין לו גבולות גזע, דת ומדינה, או תהיה מלחמה, שם ובכל מקום, היום ומחר "(" הפרוגרמה קומוניסטית", 11/1967).

11. האימפוטנציה של הגרילה

מאחר מלחמה "ששת הימים", עם מספר הפליטים הפלסטינים מגודל מאוד, עם המסגרת המסיבי שלהם לתוך תצורות גרילה שהם מתחילים לשחק תפקיד בראשי צבאית ואז דיפלומטית באזור המזרח התיכון הסוער. תחילתה הצבאית של הגרילה במרץ 1968, הצבא הישראלי פלש לשטח הירדני עם 15,000 גברים, טנקים, כלי רכב משוריינים וארטילריה, נתמך על ידי מסוקים ומטוסים עם מטרת להרוס את הבסיסות של "טרוריסטים". ההתקפה, מבצע "נקמה" אמיתי, כמו שמגדירה באופן רשמי את הממשלה בתל האביב, נמשכת 15 שעות, ארגוני הגרילה הפלשתינים החמושים נלחמת בעוז שמאלץ את הישראלים לסגת עם הפסדים כבדים (קרב כראמה) וחוסיין עצמו "מחויב להוקיר את הלחימה של הפרטיזנים ולהצהיר כי כבר לא ניתן להם שום התנגדות לפעולתם".

בנוסף לירדן, קבוצות קומנדו היו קיימים בדרום לבנון שממנה יצאו כדי לבצע את התקפותיהם על כפרי הגליל העליון; הגיב הצבא הישראלי לפעולות הטרור בהתערבויות דיכוי מאסיביות וחסרות הבחנה נגד אוכלוסיות הלבנונים בדרום, בעוד צבא לבנון היה חלש מדי מכדי לאכוף את ריבונות הגבולות. המדינה הלבנונית חששה גם שהנוכחות במדינה של ארגונים פלסטינים חזקים בעלי משקל פוליטי וצבאי עלולה להוות סכנה חמורה למעמדות השליטים הנוצריים ולחזק את ארגוני השמאל. בנובמבר 1968 הקיפו הכוחות המזוינים הלבנונים את בסיסי הגרילה בדרום; המתח המשיך בחודשים הבאים אפילו הוביל לעימותים מזוינים רציניים באפריל ובאוקטובר 1969. הבדלים אלה החליקו עם החתימה על הסכמי קהיר אשר הכירה את נוכחותו של בסיסי קומנדו בדרום לבנון ואת מעמדו העצמאי של התנועה של הגרילה הפלסטינית שיכולה להיות לה עוד פרוסת טריטוריה מעבר לירדן, שממנה תתמקד ישראל.

ם בתקופה זו, לצד אל-פתח, מתרבות ארגונים רבים אחרים, שנוצרים לעתים קרובות על ידי מדינה ערבית זו או אחרת בניסיון להשפיע על התנועה. החזית העממית לשחרור פלסטין הוקמה בדצמבר 1967 בברכת דמשק וקהיר; סוריה תומכת בהקמת סאייקה (ברקים) ב -1968. באותה שנה יצרה אגף שמאל של החזית העממית את "החזית הדמוקרטית העממית לשחרור פלסטין" (FDPLP) על עמדות "מרקסיסטיות-לניניסטיות" או "עולם שלישי"; בשנה שלאחר מכן הקים העירק את חזית השחרור הערבית (FLA). במרס 1970, המפלגות הקומוניסטיות של ירדן, סוריה ועיראק מהווים את "כוחות הפרטיזנים".

עם זאת, אל-פתח נותר הארגון הגדול והמשפיע ביותר, ובשנת 1969, בסיועו של נאצר, הוא הבטיח שליטה אפקטיבית באש"ף.

אבל התנועה של פת"ח, התנועה החזקה ביותר של ההתנגדות הפלסטינית, למרות שנולד מהרצון להילחם במחנות הפליטים הקיימים הוא הביטוי של הבורגנות הפלסטינית הקטנה, כפי שמעיד מסמך מדיניות בינואר ’69, שבו אף נאמר כי 1) "המאבק המזוין והמהפכה העולמית הם הדרך היחידה קדימה לשחרור את פלסטין ולחסל את הישות הציונית" קובע כי "2)שהאוונגארד המהפכני הפלסטיני אינו מתערב בענייניה הפנימיים של מדינות ערב, ובלבד כי מדינות ערב אינן מתערבות בשום דרך בעניניה הפנימיים של המהפכה הפלסטינית "

עם האסטרטגיה הפוליטית הזאת, אל-פתח מסכם את אופיו לא רק של המעמד, אך את הלחימה רק ברמה הלאומית. סיכוי שכזה היה מטיל את העימות המיידי והקבוע על אש"ף נגד הפדרליזם הריאקציונרי של המדינות הערביות הקטנות באזור, ולא רק את ישראל. זוהי הדרך בקבלה אי-התערבות בענייניה "הפנים" של המדינות הבודדות ההנחה של האירועים הבאים כי תראו את התותח המשוחרר של האוכלוסייה הפלסטינית נוטרלה עם נשק לא על ידי ישראל אלא על ידי המשטרים הערבים, מתן אישור נוסף כי הנושא כבר לא גזע או אומה, אלא מעמד.

12. ספטמבר השחור: סגירת כל פתרונות הגזע או הלאום

המהמצב הפוליטי בירדן כבר מתוח כבר כמה שנים. הממלכה ההאשמית, כמו כל מדינות האזור – מגבולות טורקיה עד סואץ וים סוף בדרום, מהים התיכון ממערב לגבולות איראן ממזרח – היא מדינה מלאכותית, שנוצרה על ידי הבריטים עם סימון עט אחת לטובת האינטרסים שלהם במזרח התיכון, "המבנה הכלכלי שלה לא פחות מלאכותי. הפיאודליזם שלה הוא מקרקעים, לא בנה את עושרו על הנפט. בניגוד לרוב מדינות ערביות באזור, לא בא לידי ביטוי בורגנות מסחרית חשובה: כל מה שיש לך הוא רק את מעמד "הבורגנים" שברירי וחלשה, שהוקצו משימות מתווכות ותלויתים מחוץ. ענייה ממשאבים, ירדן חייה מסיוע החמצן אמריקאי ואנגלי לפי כך הקבוצות החברתית עקביות ויציבות ביותר ניתנת ממנגנון מנהלי וצבאי, הנוטה מסביב לאציליות "(מן הקרב של עמאן R Lda). בירדן יש כבר אוכלוסייה המורכבת משני שליש על ידי פלסטינים, 800,000 נגד 400,000 עבר ירדנים, בדואים נוודים למחצה, שבהם מתגייסים החיילים.

היו שני נושאים לטיפול המשטר הירדני:

א. התנועה הפלסטינית יצרה בסיס המוני בירדן, בעיקר בערים. היו לה כלי נשק, עיתונים שפורסמו, ארגנו בתי ספר ובתי חולים, ייצגו עבור ההמונים הירדנים המנוצלים את האשליה של העלאת ראשם, התנגדות למלוכה, משטר הרעב והניצול.

ערפאת, שנכון למדיניותו של "אי-התערבות בעניינים הפנימיים של המשטרים הערביים", לא התכוון כמובן לארגן את ההמונים הירדנים בעניין הזה. זמן קצר לפני הטבח, ב9 בספטמבר, הכריז: "הפלסטינים לא רוצים את הכוח ואין לנו כוח לקחת אותו (...) כמתגוננים אנחנו לא מתכוונים לערער את המשטר חוסיין, ולא את הכוח הירדני. אנו מגנים רק על קיומו של המהפכה הפלסטינית, המאוימת בהשמדה פוליטית והרס פיזי "(ר ’לדא, שם).

גם ארגוני ההתנגדות האחרים (FPLP ו- FDPLP) אינם מחזיקים בגישה אחרת למרות הצהרותיהם "המהפכניות". הנטייה היא תמיד להתפשר עם המשטר הירדני, פשרה שתאפשר את המאבק נגד ישראל להמשיך בתמורה לניטרליות בפוליטיקה הפנימית. אבל ההמונים אינם מקיימים את הוראותיהם של מנהיגים לכאורה שלהם ואת הסכנה של מרד חברתי היה מתקרב.

ב. המשטר הירדני לא יכול היה אפילו לסבול פעולות גרילה נגד מדינת ישראל משטחה. מתחילת 68 ’, כאשר לוחמי גרילה נאלצים להקים בסיסים קבועים מחוץ השטחים הכבושים ומתחיל לשלוח את הקומנדו שלו מגבול ירדן, היה מהלך של תקריות בין הצבא הירדני והפדאיון שהתכוננו להתגבר על קו הפסקת האש. הסיבה לכך ברורה: המשטר האשמיטי קשור בידיים וברגליים לאימפריאליזם האמריקאי והבריטי, ותלוי במידה ניכרת בסיוען של מדינות אלה שישראל שומרת להם את האינטרסים שלהם במזרח התיכון; לפיכך, ירדן אינה יכולה להיות אויבת מישראל.

חוץ מזה, במובן הזה יש מסורת ארוכה של שיתוף פעולה בין שתי המדינות משנת 1949 כאשר סבו של חוסיין, עבדאללה, הסכים עם הישראלים כדי לאפשר לירדנים הפיאודלים לחסל את הנכסים במחיר הוגן הנכסים המוחזקים בפלשתינה לשעבר, שהפכה למדינת ישראל ונטשה את המסדרון לעבר הים דרך הנגב בתמורה לאור הירוק לספח את הגדה המערבית.

עבור המשטר ההאשמי, הפתרון לשתי הבעיות הוא רק אחד: לחסל את בסיסי הגרילה הפלסטינית בירדן, ללמד את הפרולטריון של עמאן לקח ולשבור כל שאיפה למרד.

כך מתחיל המשא ומתן הסודי עם ישראל להסכים על דרכי פעולת החיסול, ולכן הוא מצפה לרגע בינלאומי חיובי שמזער את תגובותיהן המילוליות של המדינות הערביות האחרות וגם מאפשר לשני המעצמות להסכים לפעולת המשטרה האמריקאית וברית המועצות. הזמן המתאים הופיע עם ההצעה אמריקאית נוספת של "תוכנית שלום", מה שמכונה "תוכנית רוג’רס", שעיקרה את הנקודות הבאות:
     א) מינוי של כל מדינה מודאגת של נציג למשא ומתן, בהנהגתו של יארינג, על בסיס החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מיום 22 בנובמבר 1967 (שנדחתה תמיד על ידי ארגוני גרילה).
     ב) ההכרה בישראל.
     ג) נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים במלחמת יוני.
     ד) השבת הפסקת האש לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים.

זאת, בתנאי שיירדן, מצרים וישראל חתמו על מסמך המכיל את הנקודות הנ"ל לפני תחילת המשא ומתן.

מצרים וירדן מקבלות את התוכנית האמריקנית בעוד אש"ף דוחה אותה בתקיפות

עם זאת, תוכנית רוג’רס נטרפה לפני שהחיילים של חוסיין יכלו לתקוף. ממשלת ישראל מתלוננת בהפרות למעשה של ההפוגה על ידי המצרים, המורכב לעקירתם של כמה סוללות של טילי סם-2 וסם-3, ב16 ספטמבר מגיב כי "לא יכול להשתתף בשיחות של ד"ר יארינג עד הסטטוס קוו צבאי נכללים בהפסקת האש, לא יכובד ולא יחזור המצב הקודם".

בינתיים הגיע חוסיין להסכמים ישירים עם ארה "ב". סאן טיימס מבולטימור ואת סאוות איל אורובה מביירות מאוחר חשף שארה"ב הסכימה איתו על ארבע נקודות ספציפיות. 1) התערבות בעימות (עם הפלסטינים) יגרום לסכנה של קריסה של בית המלוכה, באמצעות התערבות צבאית חיצונית (מישהו עדיין מאמין כי ההתנגדות איכשהו יכולה להוות בעיה רצינית מסוימת למחוזק צבא ירדני); 2) ערבויות שהגדה המערבית תישאר חלק בלתי נפרד מהממלכה ההאשמית; 3) תמיכה במשא ומתן נפרד בין ירדן וישראל על ירושלים; 4) סיוע כלכלי וצבאי שווה יותר מ -200 מיליון דולרים" (ר ’Ledda, op.Cit).

בעוד, עם סנכרון מושלם ישראל מציבה המוני חיילי על נהר הירדן וחוסיין מכין הדחקה, את ארגוני גרילה, מודעות מההפיכה שמתוכננת, שמרו על עמדה הגנתית ומסרב לארגן את ההמונים נגד התקפה מאחור, רק מגיב בלדרוש למשטר לכבד את הממשלה הלגיטימית ולטהר את הצבא מן האלמנטים "ריאקציונרים".

ב16 בספטמבר, חוסיין משחרר את המתקפה: הקמת ממשלה צבאית בראשות חאבס אל-מגאלי, המנהיג הבדווי. זה האחרון פוקד על הפלסטינים למסור את נשקם, מטיל את הדין הצבאי ומצהיר כי הוא ינתק כל ניסיון לתגובה עממית.

הגהגרילה ממשיכה בפוליטיקה ההרסנית שלה ונותנת הוראות קפדניות מאוד לא לגרום לעימותים. "אסור לאף אחד לירות על כל עמדת צבא ירדנית בערים, בכפרים ובמחנות – אומר ההוראה 70/71 ה -16 בספטמבר – למעט במקרה שבו עמדות אלה מתחיל את האש. במקרה זה יש להגביל את היריות לאותן עמדות צבאיות שפתחו באש". במקביל בגילוי דעת משותף עם הפדרציה הירדנית מעבודה הכריזה על שביתה כללית כי הצלחה גדולה: "מיד בעמאן מרוקנת, בעוד מיליציות פלסטיניות חמושות בכבדות, והפעם הירדנים השייכים לאיגודים, למפלגה הקומוניסטית וקבוצות מתקדמות אחרות, מתחמשים ומתכוננים להילחם" (ר ’לדה, op.cit).

כמו כן בהזדמנות זו, תוך כדאי שמחכה לתחילת הטבח, אש"ף לא רוצה לשבור את הקשרים עם חוסיין ומאשים המגזרים הקיצוניים של האצילות ואת השגרירות האמריקאית. שוב מנסה להגיע להסכם הפשרה ובכך הניח את יסודות תבוסה צבאית כי הייתה בלתי נמנע, לאור העובדה שהחמוש הירדני מסוגל לגבור רק כמה חודשים מאוחר יותר.

ההתקפה נפתחת בבוקר ה 17. ראשית הותקפה העיר עמאן, שבה רוכז עיקר כוחו של הכוח הפרולטרית. "מן הגבעות שמסביב יורות 155 מ"מ ארטילריה. עם קליעים זרחן, מ 75 מ"מ התותחים הם יותר מקרוב. ואת מרגמות 80 ו 120 מ"מ, 105 מ"מ תותחים ללא רתיעה, הסנטוריון עם 105 מ "מ. השדה של וואדת, את גיי בלס חוסיין ואשרפייה היעדים המרכזיים, אך התקיפה המצורף על העיר כולה, לא רק בכמה שכונות "(ר ’Ledda, op.Cit).

לאחר 48 שעות מתחילת התקיפה, למרות העליונות האדירה של אמצעים, הצבא הירדני הצליח רק לגעת בכמה אזורים פרבריים של העיר, מבלי שיוכל להיכנס אליה. "ההתגייסות העממית מונעת מחיל הרגלים להיכנס לפעולה, והרכבים המשוריינים לא יכולים לטפס על הג’בל" (ר ’לדה, op.cit). מהיום הראשון של הלחימה נותק את זרמי המים לעיר, מנעו את הכניסה מזון ותרופות, פוצצו בתי חולים, בתי ספר, מחנות הפליטים הנהרסו עד היסוד על ידי פצצות זרחן ונפלם. המלחמה מתפשטת גם בערים הצפוניות של ירדן; ב -18 בספטמבר, הפידאיון שלטו ראמטה, ארביד, זרקא, שגם הוא ייהרס על הקרקע, ומפרק.

איש לא ציפה סיבולת התגנדות זו מצד ארגוני הגרילה כי נספרו לכל היותר ל30,000 גברים, ללא נשק כבד, אשר התנגדו על ידי 60,000 בדואים מחוסיין, על נשקם והציוד מתאים ונתמך על ידי ארטילריה, מתקיפה אווירית, רכבים משוריינים; אפילו מנהיגי הגרילה ציפו רוח לחימה כזה, אבל ההסבר טמון ההתערבות במאבק של ההמונים המדוכאים הירדנים מהיום להשתתף בהמוניהם בלחימה, למרות המנהיגות האופורטוניסטית של אש"ף אינו בשום אופן לעודד את הארגון תמיד מסרבים לשבור אחדות לאומית. כותב ב. ואלי ביום 10.14.70: "הפלסטינים הבינו, בתדהמה, כי המיליציות עממיות, לא ממוסגר כמו הפדאיון, אבל מפוזרים בכל פינות העיר, מורכב מגברים ונשים בעלות הכשרה לקוויה, מילאו תפקיד מכריע בקרב. הוא אפילו הצליח לארגן את האוכלוסייה, לחלק לחם ותחמושת".

בצפון הארץ מתחיל להפתח "אזור חופשי" תחת שליטת גרילה, ואילו, ומטריד בצורה יתקיימו האירועים, ארה"ב הודיעה כי יחידות של ראש הצי האטלנטי נוסעים לים התיכון כדי לחזק את הצי השישי. "אפילו מוסקווה מתערבת בכבדות בבגדד, חיילים עיראקיים המוצבים בירדן, נסוגיפ מעיר זרקא והניחו לחוליות של חוסיין לעבור להתקפה ראמטה" (מחברת של מזרח התיכון, נובמבר 70).

רק ארגון מסוריה אל סאיקה וחטיבת חיטינה, כי כוחות פלשתינים ממוסגרים בתוך הצבא הסורי, היכנסו לירדן עם רכבי משוריין כדי לעזור הגרילה, אבל ההתערבות שלהם על מטרה צנועה "לאפשר, השוהים בשטח ירדן 36 שעות, ההתבססות הפוליטית והצבאית של "אזור חופשי". חטיבת הרגליים נלחם בצבא הירדני בראמטה על 20 ו -21 בספטמבר, אך לא מתקדם על ג’רש ועמאן, עומדת על קו של אירבד"(ר ’Ledda, Cit).

אל פתח התייחס בהודעה לפגישה המלכים והנשיאים הערביים בקהיר בה קובע כי: "ההפסדים רק בעמאן הגיעו כ 20,000 הרוגים ופצועים, שרובם הם נשים וילדים שנהרגו כתוצאה מהפצצות בתי ספר, מסגדים, כנסיות ובתי חולים שבהם מצאו מקלט כי בתיהם נהרסה". בעיר נמשך הקרב וכוחותיו של חוסיין שולטים כיום על מרכז העיר, בעוד הפידאין מחזק את עמדותיהם בצפון הארץ ומתקרבים לבירה על ידי כיבוש אזור גראש.

ל23 יחידות המשוריינים של אל-סאייקה הוחזרו לסוריה. ב -25 ’אל נימירי, ראש משלחת הפיוס הערבית שהוקמה על ידי שליחות ראשי המדינות בקהיר, נפגש בעמאן עם ערפאת. הושג הסכם, ובשעה מאוחרת בבוקר הודיע רדיו עמאן כי הושג הסכם בין ערפאת, חוסיין ונימירי להפסקת אש מיידית על פני ירדן כולו. אבל למרות ההסכם ממשיכים הבדוים של חוסיין בימים שלאחר טבח אחרי טבח. ביום ראשון ה -27 מתקבל הסכם חדש בקהיר.

ההסכם קובע מספר ההתחייבויות אציליות וחגיגיות מצד ממשלת ירדן, משחזר חירויות בסיסיות מסוימות עבור תנועת הגרילה (ארגון, תנועה, וכו ’), אבל קובע את המקומות שבהם הפדאיון יגבילו את בסיסיהם אך לא אומר מילה על מבנה הממשלה העתידית של ירדן ולאחר מכן לגמרי מסגיר את הציפיות של ההמונים העניים הירדנים אשר יצאו לקרב לצד פדאיון אשר חכו לשיפור תנאי החיים שלהם.

בשבשעה שמדינות הערב יש צורך כי אש"ף תשמור על השליטה הארגונית וצבאית של אנשים פשוטים רבים באזור, פונה בייאושם במובן לאומי, אנטי-ישראלי, א-מעמדית. משימה זו באופן מודעת – סטטוטואלי כפי שנראה – על ידי אש"ף כולו.

ההסכם לא היה יכול לא להגביל את תחום התפקיד הטריטוריאלי והחברתי של אש"ף, אשר הוא לשמור לסמל המהלך התנוע "אירדנטיסטית" ולא כללי של כל מנוצלים, לא רק הערבים. זה לא היה בגידה, לא על ידי ארצות הברית או על ידי ערפאת, אלא כי אישור תפקידם הכרחי. הסכם זה מפריד בין ארגוני הגרילה של ההמונים הירדנים, בעודו משרת מחדש את חוסיין לנוכח מכה מכרעת לא הרחק משם. כמו כן הוא לא טירפד מג’אלי, אחראי ישירות למעשי הטבח של עמאן, אשר אף הוא חייב לוותר על משרת המושל הצבאי, נשאר כי מפקד הכוחות המזוינים הצבאיות. על פי ההסכמים, המחנות הפלסטינים מורחקים מהערים ועוברים לגדה עם הגדה המערבית.

המהמשמעות של האירועים הציגו כך בתוך העיתון של מפלגה "הפרוגרמה הקומוניסטית" 17-1970 "הפידאיין הביעו את זעמם הקדוש של האוכלוסייה מרוסקת תחת השליטה המחנקת של "השלום" הבורגני. אבל מה הם יכולים לצפות מן הגבורה של הייאוש? הם עצמם הם התוצר של משחק ידוע לשמצה שנישא על הכתפיים ועל העור של אוכלוסיות כבושה או אבודה בקובייה הקפיטליזם בריצתה על שליטה בעולם: אולי כי "פלסטין לפלסטינים" מצילים אותם יותר ושהציל אותם הירדן? הם שהידים של ההדרמה הקולקטיבית: לא יכולים – זה לא אשמתם – לפתור אותה במסגרת ועם אמצעים החברה שאומרת כי רצה ורוצה. אין להם לא "אחים" או "בני דודים" במדינות הקרובות או רחוקות שבו היה להם את תמימות לספור לטובתם, לא בקהיר ולא בדמשק, לא במוסקבה ולא בבייג’ינג. יהיה להם אחים ביום שבו הפרולטרים של אירופה ואמריקה, של "המטרופולין" של גנבי העולם, יפסיקו להשתטח בצורה מבישה מאחורי רועי השווא של המיתוס של "שלום", "הדיאלוג", מ"סולידריות" עשוייה מתפילות אומללות ובקשות דומעים, וכן, לאחר שהשתחרר מהעול הכפול של הקפיטל, ומשרתיו האופורטוניסטים, הם ייקחו בשמחה אחווה את המשימה של נתינה, את אשר שרשו לא את האינפמיות ביותר אלא המיעוט ההישגים שנמשכים של החברה בורגנית סוף סוף קבורה, לאלה שמעולם לא היו להם. יהיה היום כי במזרח התיכון לא ידע יותר ירדני או לבנוני, או סורים או עיראקים, לא מצרי ולא את הסעודים, אך פרולטרים שעייפו כל גבול, הכירו מזויפת ושקרי כל לאום".

התבוסה של ספטמבר מעוררת ויכוחים מרים בין הקבוצות הפלסטיניות השונות, אך "בעוד שהארגונים הפלסטינים נחלשים בדיונים, מועילים אך בלתי נלאים – כותבים בכארה ואת נעים ח’דר – הרשויות הירדניות מתכוננות למתקפה נוספת. בראש המושל הירדני עומד איש אגרוף, ואספי אל-תל, בראש צבא המנהיגים הקיצוניים, אשר מתכוננים לשימוש מחדש הפעם לא רך מדי עם הקומנדו. נעשים צעדים דרקוניים: גירוש של פלסטינים מן התפקידים החשובים של מינהל המדינה, הרחבת סמכויות שירותי המידע של המשטרה. החוזק של חוסיין אינו מוסבר רק בלחצים שהצבא עושה עליו.

"המלך הגיע לידיעתו של השערת העובדה, שגובש מכמה דיפלומטים אמריקאים ובריטים לפיהם הקמתה של מדינה פלסטינית בירדן – שיום אחד יתווספו בגדה המערבית – יכול להיות פתרון לבעיית המזרח התיכון; ברור כי זה יהיה סוף המלוכה ההאשמית. התנהגותו של חוסיין בחודשים שלאחר הוועד הלאומי הפלסטיני השמיני תונחה על ידי ציווי חיוני: להופיע בפני מדינות ערב והמעצמות הגדולות כהשותף המוסמך הבלעדי. זה מה שהוא מסביר במסע הארוך שייקח אותו מריאד ללונדון, וושינגטון ופריז. מתנחם בעידוד או על ידי "שתיקה השותפה" שתאפיין את מסעו, מודע של השיתוק של המדינות הערבות, חוסיין יכול לגשש להפסיק עם הפדאיון. העימותים הראשונים התרחשו באפריל 1971. כדי להסיר כל תירוץ כדי המלך, הפדאיון פונה בעמאן בין 8 ל -15 באפריל, אך הם מתכוונים לשמר את השטחים המיוערים שהוקצו להם בצפון ירדן (ג’רש, עג’לון, אירביד). במאי ביקשו כוחותיו של חוסיין מהפידאין לנטוש את בסיסם בצפון ולהגיע לבקעת הירדן. מול הסירוב הפלסטיני, הצבא נוקט עמדה מול ג’רש ודיבין. בתחילת יוני מסתובבת שמועה על אפשרות הקמתה של ממשלה פלסטינית בגלות. המלך מגיב בפקודתו של ואסף אל-תל על מנת לשבור את "הקושרים שרוצים להקים מדינה פלסטינית נפרדת" ללא היסוס. הקרב על איילון, המתרחש בין ה -13 ל -17 ביולי, הוא מכה רצינית בהתנגדות. הקרבות עושים מאות קורבנות".

מדינות ערב תוקפות את חוסיין במילים אך אינן מזיזות אצבע. הפסגה התכנסה בדחיפות בטריפולי על ידי קדאפי, רואה בהיעדר סעודיה, תוניסיה, סודן ולבנון.

בעקבות התבוסה הזו הפידאיין מאבד את כל הבסיסים שלהם בירדן.

במרס, הקונגרס השמיני הלאומי פלסטיני, בפגישה בקהיר, חזר על התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. באוקטובר נסע ערפאת למוסקבה; מאז 1969, היחסים עם רוסיה השתפרו בבירור; עכשיו גם מוסקבה הבינה כי O.L.P. מוכן לשאת ולתת, והוא אינו אלא קבר של מהפכנים.

1972 היא שנת הפיגועים של ארגון "ספטמבר השחור". הם תוצאה הגיונית של הייאוש והכעס שתפסו את הלוחמים הפלסטינים אחרי האירועים בירדן. בינתיים, הפידאין עוברים מירדן ללבנון, המדינה הערבית האחרונה שבה עדיין אפשר להתארגן; גם בלבנון, עם זאת, בקרוב יתעוררו בעיות חמורות.

ב -10 באפריל 1973, בפשיטה מהירה, תקפו כוחות ישראליים כמה שכונות של ביירות וצידון, מפקדות של כמה תנועות גרילה והרגו שלושה מבכיריהן בביתם. תפקידיה של ממשלת לבנון זוכים לגינוי: "ממשלת לבנון חתכה את הטלפונים של מנהיגי המחתרת וגם השעתה את אספקת החשמל בשכונות ביירות שנפגעו בהתקפה הישראלית, ובכך עודדה את נסיגת הציונים" מ "אל שררה", כתב העת של FDPLP). גם בלבנון נוצר מצב דומה לזה של הירדנים, וממשלת לבנון החלה להטיל ספק בהסכמי קהיר משנת 1969 עם אש"ף, שאסרה על לוחמי הגרילה לשאת נשק, להשגיח על המחנות ועוד. אבל 250,000 איש, כולל פרולטריונים לבנונים רבים, משתתפים בהלוויה של שלושת ראשי אש"ף. שכן הממשלה היא אזהרה חמורה, ולאחר מכן החליטה להמשיך בהתקפה ישירה על מחנות פליטים, בריכוזים מסוכנים של פרולטריונים ושל תת-פרולטריאנים. בשבועיים הראשונים של חודש מאי יש עימותים קשים בין אנשי הגרילה לצבא; 7 מאי החוק הצבאי ואת העוצר נגזר בכל רחבי הארץ. אפילו התעופה מועסקת נגד בסיסי הפידאין, אך ההתקפות נדחות וב -12 במאי מתקיימת הפסקת אש מסוכנת.
 
 

13. מלחמת 1973 וההכרה הדיפלומטית של אש"ף

ב -6 באוקטובר 1973, מצרים וסוריה תוקפות את ישראל. המטרה היא כמובן לכפות תל אביב, עם הישג של הצלחה צבאית, אפילו חלקית, כדי לרכך את עמדותיה על השטחים שנכבשו ב -67 ’ו להביא את הנושא בפני לשולחן המשא ומתן. ירדן גם לוקחת חלק במלחמה יחד עם מחלקות סמליות עיראקיות, מרוקאי ותוניסאי. אש"ף משתתף במלחמה בשטחים הכבושים. עשרות אלפי עובדים בשטחים הכבושים ובישראל עצמה, תחת החזית הלאומית הפלסטינית, נמצאים בשביתה לאורך כל המלחמה, ומאתגרים ברצינות תעשיות רבות בישראל.

המלחמה, שהחלה עם התקדמות המנצחים של הכוחות המצריים בסיני, מסתיים לאחר כמה שבועות עם הניצחון של הישראלים שכבושים שטחים חדשים בגולן ועדיין מצליחים לחצות את תעלת סואץ כיתור הארמיה המצרית השלישית. שוב הוכיחה המלחמה את חוסר העקביות של מיתוס האחדות הערבית: השתתפות הצבא הירדני כמעט לא היתה; לא היה תיאום בין הפעולה של צבאות מצרים וסוריה תקף אחד כאשר השני היה בנסיגה ואפילו הסכם הפרדת הכוחות בין הצדדים נחתם ב -18 בינואר ממצרים ייתכן רק 31 מאי מסוריה. עם זאת, ההשפעה הפסיכולוגית על העולם הערבי היא ראויה לציון, שכן לראשונה הצבאות "הערבים" הצליחו להביס, אם כי חלקית, את צבא תל אביב.

"המלחמה הזאת – העירה את הדיפלומטיה של לה מונד ביוני 78 ’, שהוצגה כניצחון על ידי המשטרים המצריים והסורים, הייתה מטרתה לאפשר להם לנהל משא ומתן החל מעמדת כוח; יתר על כן, היה זה כדי לשקם את המלחמה הקלאסית על חשבון מלחמת העם. הנהלת אש"ף תוכל להשתמש בשני יסודות אלה כדי להצדיק את השתתפותה בתקנה פוליטית כזו בתוך הארגון. תוצאות האסטרטגיה הזאת אינן ממתינות: ב -27 בנובמבר, בפסגה הערבית באלג’יר, מוכר אש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני".

ב -26 באוקטובר 1974, הפסגה הערבית של רבאט מכירה רשמית באש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני בכל חלק משוחרר של השטח הפלסטיני". ב -2 ביוני לפני מועצת הלאומי הפלסטינית ה12. הוא הכיר באפשרות של הקמת מדינה פלסטינית על חלק מהשטחים המשוחררים. ב- 14 באוקטובר מזמין האו"ם את אש"ף להשתתף בדיוני האסיפה בסוגיה הפלסטינית; ב -13 בנובמבר ערפאת מופיע באו"ם; ב- 16 בדצמבר הכריז הוועד המרכזי של אש"ף על הפסקת מסע התעמולה האנטי-ירדנית.

רקרק החזית העממית (FPLP) דחה את ההשערה של "מיני מדינה" יצא בספטמבר 74 ’מהוועד הפועל של אש"ף והעניק חיים לנקרא "חזית הסירוב" כביכול, יחד עם החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית ואת החזית לשחרור ערבית (FLA).

הופעתם של העמדה של "מיני-מדינה", הגינה בחריפות עד כמה חודשים לפני, וזה קשור ישירות להכרה של אש"ף על ידי מדינות ערב באו"ם עצמו, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני, היא הוכחה נוספת לחוסר העקביות של "השאלה הלאומית" הפלסטינית, לפחות במובן הלאומי הפרוגרסיסטית.

קבלת פרספקטיבה של "מיני-מדינה" מאשרת כי הגרילה בוחרים להכניס את עצמם לצמיתות בתוך הסדר האימפריאליסטי באזור שהדרך דיפלומטיה והמשא ומתן עכשיו לוקח את המקום של זה של נשק בגלל שיטותיו הפעולה והמאבק חייבים להתאים את עצמם למדיניותה.

14. "הספטמבר השחור" החדש בלבנון: הקומונה מתל אל זעטר

האירועים הלבנונים באים להפסיק את התוכניות הכיבושים השלווים, שסוללו את דרכם בראשם של ראשי אש"ף.

ניסיון חיסול פיזי של לוחמי גרילה בירדן נפתרה בתנוע הגיאוגרפי של אותן בעיות שהחריפו במגע בלתי נמנע וספונטני עם ההמוני המוסלמי המנוצלת לבנונית. נעקר מן האדמה, מחוייב למכור בשכר נמוך עד כדי גיחוך או לאחוז בנשק בארגונים לא רק שלא מעמדית אך לא מהפכני, בין האיכרים הפרולטרים לשעבר, איכרים קטנים, אומנים, סוחרים קטנים פלשתינים נמצאו בהדרגה בדרכן כלפי ברית לא כתוב, ספונטנית ומשורשת עם אחיהם בני המעמד לבנוני, למרות ההנחיות האופורטוניסטיות של מנהיגיהם. הפליט הפלסטיני מנוצל כמו אחיו הלבנוני או הירדני, הן על ידי הבעלים הערבי והן על ידי הקפיטליסט הישראלי; הן מהמשטר הפרוגרסיבי הלובי או סורי כי המלוכה ההאשמי, מעמדו כפליט משחרר אותו מאחריות פטריוטית כלפי גבול שאין לו (ושהם צריכים לתת), כוח העבודה שלה כבר מופיע על השוק בתל אביב וגם כוויית; אלפי פרולטריונים חוצים גבולות מדי יום בדרום לבנון כדי להגיע לעבודה בישראל; אלפים נוספים נעים מעזה או מהגדה המערבית, הוא כבר לא פלסטיני אלא פרולטרי חסר אדמות. המדינה הלבנונית היא מודעת לסכנה הנשקפת הנוכחות בשטחה של 400,000 פליטים, לאור המצב החברתי הקריטי ביותר של המדינה, אשר רואה את עושר עצום שצבר צד אחד בידי המיעוט הנוצרי מרונית, מהבורגנות מסחרית ופיננסית הגדולה, בעלי קרקעות, קסטות פוליטיות וצבאיות, והצד שני רוב האוכלוסייה המוסלמית, האיכרים עניים, עובדים חקלאות, פועלים, מובטלים, לעתים קרובות המצטופפים בשכונות הפחונים בפאתי ערים גדולות כמו ביירות, שם גרים כי שליש מכלל האוכלוסייה של לבנון בתנאים של עוני אמיתי או אפילו במחנות מאולתרים. הניסיון הנשקפת הנוכחות בשטחה של 400,000 פליטים, לאור המצב החברתי הקריטי ביותר של המדינה, אשר רואה עושר עצום צבר צד אחד בידי המיעוט הנוצרי מרוני, כי הוא הבורגנות מסחרית ופיננסית הגדולה, בעלי קרקעות, פוליטיקת קסטות צבאיות, והשני רוב האוכלוסייה המוסלמית, האיכרים עניים, עובדים, עובדים, מובטלים, לעתים קרובות המצטופפים בשכונות הפחונים בפאתי ערים גדולות כמו ביירות, שם הוא מרים שליש מכלל האוכלוסייה של לבנון בתנאים של עוני אמיתי או אפילו במחנות מאולתרים.

"האינטרס הפרטי של הימין הנוצרי – כותב ס. טורקי על" לה מונד דיפלומטיק "של דצמבר 1976 – היה בשימור כוחו המאויים על ידי הנוכחות של ההתנגדות הפלסטינית בלבנון: הפעולה של הפדאיון בגבולות ישראל הכניס למשבר את הבכורתה וגרמה למתח שאיים לגרור את המדינה לעימות אזורי שממנו הבורגנות לבנון תמיד ידע איך להישאר בחוץ; האוטונומיה הצבאית של אש"ף שבר את המונופול של הנשק עליו הוקמה השליטה של המעמדות השלטוניים".

לאחר ניסיונות כושלים בשנים קודמות, לפזר את עוצמת נוכחותו של מיליציות פלסטיניות, בחודש ינואר 1975 הפלנגות (ארגון של הימין הנוצרי) גינו את נוכחותו של הפדאיון בדרום וביקש משאל עם על אם הם צריכים או לא להמשיך להישאר בארץ. ב13 באפריל הותקף אוטובוס פלסטיני ולבנוני בפאתי ביירות ו -27 נוסעים, ביניהם 18 פידאיון, נטבחו. מאפיזודה זו מתחיל המאבק הפתוח בין ארגוני הגרילה לבין המיליציות העזות של הימין-המארוני. הלחימה מעורר משבר רציני של הממשל ועם התערבות של סוריה שמובילה להקמת של "ממשלת הצלה לאומית" כי תכריז על תכנית רפורמה חברתית-כלכלית אשר מסוגל לשמור על ההפוגה במשך חודשים (יולי ואוגוסט ’ 75). בסוף אוגוסט פורצים תקריות חמורות במישור הבקאע, במזרח לבנון, בין נוצרים למוסלמים, ביניהם פועלים חקלאים רבים המועסקים במספרים גדולים באזור. האירועים מתרחבים גם מצפון לבנון ומתקיימים בקשיחות קיצונית, בביירות, עם הטבח של 200 אזרחים מוסלמים בידי אנשי מיליציה נוצרים. אולם ההתערבות הדיפלומטית של סוריה מצליחה בדצמבר להפסיק את הלחימה. ההפסקות אש האלה כמובן אינם מועילים משום שאינם מסירים את הסיבות שהובילו לעימותים; תפקידם היחיד הוא לאפשר לארגוני הימין, הנחושים היטב לארגן מחדש את כוחותיהם ולהמשיך בהתקפות חדשות. למעשה, בינואר 1976 ארגנו הפלנגות את המצור על מחנה תל אל זעתר, בפאתי ביירות. ב14 בינואר הימין הנוצרי כובש את מחנה דבג’ה (צפונית לביירות) ותוקפת את שכונת העוני הלבנונית-פלסטינית של בביירות. ארגוני גרילה פלסטינים יחד עם אלה של השמאל הלבנוני מתנגדים. התערבות צבא לבנון בכמה הזדמנויות לצד הימין, מעוררת התקוממות בצבא שהיררכיותיהם העליונות מורכבות בעיקר מהנוצרים המרונים, ואילו הקצינים והחיילים הנמוכי-דרגים הם בעיקרם פרולטריים ואיכרים ממוצא מוסלמי. המרד מתפשט כמו אש בשדה קוצים ברחבי הארץ, והצבא הערבי הלבנוני נוצר, זה לצד זה עם ארגוני גרילה.

בשלב זה המצב הופך להיות עדין מאוד עבור הכוחות הנוצריים ואת הסכנה של ניצחון של המיליציות הפלסטיניות הופך אמיתי. לפיכך נדרשת התערבות חיצונית לסיוע לכוחות המדינה.

הפעם סוריה לוקחת על עצמה את המשימה להביא סדר. על ידי התערבות בלבנון, המשטר הסורי פועל למטרותיו המיוחדות. "יהיו אשר יהיו המשטרים שהתרחשו בדמשק, סוריה מעולם לא הודתה בקיומה של לבנון עצמאית. חלום השליטה במדינה זו, או טוב יותר, על חזרתה ל"סוריה הגדולה ", היה מרכיב מתמיד בפוליטיקה הסורית. בתקופה שבה עברו מרכבותיו של הנשיא אסד את הגבול הלבנוני, בתחילת יוני 1976, חלקו הדומיננטי של הכוח הלבנוני, הימין הנוצרי, אינו יכול להתנגד למפעל. זוהי הזדמנות בלתי צפויה לדמשק שיש לו סיבה נוספת להתערב בסכסוך: הוא אינו יכול להרשות לעצמו ניצחון של הפלסטינאים-פרוגרסיסטיים בלבנון השכנה, שיסכן את משטרו משמאל. (לה מונד דיפלומט, דצמבר 76). מטעמים מיוחדים אלה של המדינה הסורית, אנו מוסיפים, כפי שכבר אמרנו, את הרצון הכללי של מדינות ערב: "התבוסה של הימין הלבנוני היתה מייצגת אירוע נגד הזרם מבחינת הסדר עם ישראל, והפחתה התלויתיות של הפלסטינים כלפי דמשק. לכן, מעבר למחאות המילוליות, המדינות הערביות הנוגעות בדבר ישירות אפשרו לכוחותיו של אסד לפועל, לפחות עד לנקודה מסוימת "(לה מונד ד ’, דצמבר 76).

תחילה התערבה סוריה בכוחות הסאיקה, כלומר, פלשתינאים מאורגנים בצבא הסורי, אך שחלקות אלה ננטשו בהמוניהם ועברו על ידי אנשי הגרילה; בתחילת יוני התערב הצבא הסורי ישירות עם 13,000 איש ו -800 טנקים; הוא נתון במצור על שכונות ביירות בידי המיליציה הפלסטינית ופותח חזית חדשה בדרום הארץ. ההתערבות הסורית איננה התנגדות; זה קרה בהסכמה האמריקנית ובהסכמה הישראלית שהציבה גבול בלתי גובלת מחיילי דמשק, הנהר ליטני; היא אושרה על ידי רוסיה, הרואה בחיזוק סוריה, ומתמקחת על מכירת נשק לירדן וכמובן שהיא מקובלת על ידי הליגה הערבית, שמציינת פסגה להגיע להסכם שלום.

באוגוסט, לאחר מצור של 52 ימים נופל המחנה פלסטינית של תל אל-זעתר; לאחר קריא לאוכלוסייה לנטוש את המחנה והבטחה את ההגנה של הצלב האדום, את הפלנגות ואת המיליציה של צ’אמון (ארגון נוצרי אחר) התחילו את הטבח השיטתי של האוכלוסייה אלפי קורבנות.

כתכתבנו, בתגובה כועסת את אירועים טרגיים האלה: "הפעולה ועל עצם קיומו של ההמונים העניים הפלסטינית הייתה מטען נפץ משוחרר, באזור זה בעייתי בעולם, חומר נפץ שעלולה להתפוצץ בכל רגע: פלסטינים התעמתו נגד אינטרסים של כולם, נטבחו, וכדי לעשות זאת הייתה לקואליציה המדינות הערבות – ישראל-אימפריאליזם כי עובד בחזית אחידה ריאקציוני.

"האחדות בכל המגעילות שלה מעניקה שיעורים לכולם על מתינות והחזיתות, מחפש בצורה נאה לדלל ולהסתיר את המאבק המעמדי שהתפוצץ בלבנון, באמצעות מיתוסים מטעים בעליל של העם והאומה הפלסטינית כדאי להעביר תחת השולחן הסתירות אשר קורעים את האחדות של אותם אנשים. סוכנויות הידיעות דיווחו כי תל אל זעתר יותר ממחנה פליטים אמיתיים הפך פרבר ענק, שכונת עוני כמו ערים רבות באפריקאי, אסיה, אמריקה, השכונות העוני שבה חיו כתף אל כתף פרולטרים ו פרולטרים למחצה לבנונים ופלשתינאים אשר גויסו ככוח עבודה זול במפעלי ביירות; הון, כוח אנונימי ענק, במקום ראשון מאחד גזעים ולאומים ולאחר מכן מדלל אותם במעמדות! (...)

"אלה היחסים החברתיים והפוליטיים הקיימים. זה המבט המהפכני האמיתי היחיד: לקשור את הבעיה הלאומית הפלסטינית לבעיה המעמד, כלומר ארגון העצמי של מעמד הפועלים והאיכרים העניים הפלסטינים ולא חזית משותפת, בניגוד לכל ארגון לאומי, בֵּין מעמדות; תכנית רפורמה האגררית רדיקלית, מאמץ בלתי נלאה לחבר את הכח ואת תנועת פועלים ואיכרים עניים הפלשתינים ומדינות ערביות נוספות, השחרור אשר יצטרך לנצח נגד אסד, חוסיין, סאדאת, את קדאפי, ערפאת ולא רק נגד מדינת ישראל.

"כמובן, אפילו נגד אש"ף שמחבל בפעולה הפרולטריון של פלשתינה שאמורה היתה להיות ארגון מעמדי, פועלי. זה הופיע בצורה ברורה בטבח של תל זעתר שבמהלכה אש"ף התחזה להתחנן על כל המדינות הערבות, כולל סוריה, הבטחות לעולם שמר, כפי שהיה בלתי נמנע, הפסקות האש וועידות שלום, עם התוצאה הבלעדית שלהגדיל את מסת דברנים וכמרים שתמיד, כאשר העובדות נותנות מילת לנשק לפעולה הישירה של ההמונים, להיאחז בעקשנות לאשליות הפציפיסט בורגנות הקטנה (...)

"תנאי הכרחי לניצחון של מעמד הפועלים והאיכרים העניים הערבים והפלסטינים היא לשבור את הפועלה באותו עת של מעמדות ותוכניות מנוגדים, לתקן ולתת משמעת עצמאית, קודם כל הצבאי. רק חופש תנועה הזה עשוי גם לאפשר לאותו דגל בלוי של פן-ערביזם הבורגני להפוך בסמל האדום של האחווה הפרולטרית של המוני מזרח התיכון.

"האופורטוניזם שקושר את הפרולטריון של המדינות המתקדמות לאשליות הרפורמיסטיות, בהדרגן, פציפיסט ואלקטורליסטית הוא אויב אחר להכות: זה הבחנתנו כי התהפוכות כלכליות העצומות, פוליטיים וחברתיים מהמשבר הנוכחי של מערכת ייצור הקפיטליסטית בעולם יתמוסס כמו שלג בשמש, ועל אשליות אלה הפרולטריון להתאחד עם מפלגתו התכנית המהפכנית שלה לתקוף משטר הבורגני, לזרוק המשקל האדיר שלו על הסקאלה של המאבק המעמדי להתרחב בעולם. תל אל זעתר הוא תבוסה לפועלים ברחבי העולם, א

לאחר הטבח בביירות המבל יש תבוסות ששווים אלף... ניצחונות אלקטורליים ותבוסות שממנו המהפכה עולה שוב אנונימי ונורא יותר מבעבר, עם הזעקה שלו: הייתי, אני, יהיה. המפסידים של היום יהיו המנצחים של מחר "(מתוך" המפלגה הקומוניסטית ", ספטמבר 1976)

לאחר מצור ביירות התקיפה של הצבא הסורי עוצרת: "מטרת העליהום על ידי הצבא הסורי בהרים הלבנונים נגד הכוחות הפלשתינים-פרוגרסיבית הופסק בפתאומיות באמצע אוקטובר, בגלל את היוזמה המדינית של המלך חאלד של ערב הסעודית. מעצרו של הלוחמים התרחש כאשר הצבא של דמשק נתן הוכחה לעליונות הצבאית שלו, אלא גם כאשר לוחמי ההתנגדות העזים של הפרוגרסיביים-פלסטינאים האשיר עקובות מקרבות דם במיוחד כי איימו רק להפסיק, במחיר של אבדות סוריות כבדות, עם ריסוק ההתנגדות הפלסטינית. בתנאים אלה, ניצחון רק צבאי היה מוביל לכיבוש סורי פתוח וללא ספק להחלפת מנהיגי אש"ף עם מנהיגי הסאיקה, שנכפו על דמשק. מדינות ערב לא יכלו להודות בחיסול מרשים מדי של אש"ף, וגם לא בחיזוק מחמיר של ההשפעה הסורית לבדה "(מ ’, דצמבר 76). הפיוס של סוריה לרצון של מדינות ערב ובעיקר סעודיה אשר ברגע זה לא מוביל את המדיניות, הוא בקלות הסביר: "כרבע המשאבים הסורי (כמיליארד דולר על 4.5 מיליארד אותו מבלה בדמשק ב 76 ’) באים ממדינות הנפט. התלות הפיננסית המופרזת של סוריה בסעודיה בפרט מעידה היטב על התערבותו של אסד בענייניה הפנימיים של לבנון וההתנגדות הפלסטינית, היו מקובל לפחות על-ידי ריאד "(מ ’, ד’ 76).

15. בעת שביתות נשק הקמריל האימפריאליסטית מתרגל עם המדינה והגרילה

ראוי לציין: לאחר שטבח את מיטב הלוחמים בלבנון, ב6 בספטמבר, שלושה שבועות בלבד לאחר הטבח של תל אל זעתר, הליגה הערבית הכירה חברות מלאות אש"ף, בעלי זכות הצבעה. כפי שראינו לאחר הטבח של "ספטמבר השחור", אם כי הפעם ההתנהגות ממושמעת של אש"ף, אשר היה מוגבל לשיחות כדי "לעצור את ההרג", שזיכתה אותו בקידום לשדה המדיני: הרג האוכלוסייה הערבי טרגי לציון "ההתקדמות המדינית" של "העניין הלאומי הפלסטיני".

ב -17 באוקטובר, נפגש את הפסגה הערבית בריאד: ערפאת לוקח חלק יחד עם התליין אסד, הבובה הלבנוני שלו, סרקיס, את משתפי פעולה סאדאת, האמיר של כווית ומלך סעודיה אשר נראה החזק מהמצב... זה איש וושינגטון. פתח בחסות הפיוס בין קהיר לדמשק, אשר נותב מאז 2 בספטמבר 1975, תאריך חתימת מצרים על הסכם סיני השני עם ישראל.

הפסגה מנוהל, אפילו בהיעדרם, מארה"ב והוא חרוט בתכנית ברזולוצית המשבר שלהם במזרח התיכון המבוססת על שלום והכרה הדדית בין המדינות הערבות לישראל, פעם מבוטל על ידי כוח של המתח המיוצג על ידי הפלסטינים. הוחלט כי הפסקת אש ב21 באוקטובר תיכנס לתוקף בכל שטח לבנון; כי כוח שלום ערבי של 30,000 איש צריך להיות אחראי על אכיפת השלום; כדי להחזיר את כל הלוחמים לתפקידים שנכבשו בתחילת המלחמה ולסגת את נשקם הכבד. אש"ף מתחייב לכבד את הסכמי קהיר משנת 69 ’ולסגת לבסיסיה בדרום לבנון. התכנית לא אומר מילה כי מיליציות של ימין בגיבוי הצבא הישראלי, צוברות עמדות חזקות בדרום, לשים ספק ברצינות את היכולת של הפלסטינים לשוב בסיסים הישנים שלהם; עושה בפועל רשמי בנוכחות חיילים סורים בלבנון אכן פותח את הדרך התחזקות מותנה של דמשק מין 12 30,000 בפועל ואף דורשת את פירוק ארגוני גרילה, ללא נשק כבד, נישאר נתונים לחסדיה של הקצב רגע.

הפשרה של ריאד הצליח לבסס שביתת-נשק בלתי-מוכרת, מותירה מצב לא פחות נפוץ מזה שהיה קיים לפני המלחמה: אחרי חודשים של מלחמת-אזרחים נפגעו חזק הכוחות הפרוגרסיביים-פלסטינים אך לא נמחקו מן המקום; שום דבר לא השתנה בלבנון, והערובה היחידה ל"שלום "היא נוכחותם המסיבית של חיילי הכיבוש; גם ישראל אינה מוכנה כלל לעבור את האסטרטגיה האמריקנית החדשה, שכדי להגיע לקמפ-דייוויד, אין בכוונתה להגביל עוד את נוכחותה באזור רק על מדינת ישראל, אלא גם רוצה את הברית עם המדינות הערביות המתונות אשר היא שואפת לצמצם את הסיבות לעימות בין הצדדים כדאי להגיע ל"הרגעה "אזורית בתפקידה האנטי-רוסי. לעומת בכוונת מדינת ישראל למשוך ממלחמת האזרחים יתרונות רבים ככל האפשר כדי לחזק את מעמדה, וההזדמנות היא בין הטובים ביותר להשיג עמדות בצפון.

בתקופה זו מצבם של הפלסטינים, החוזרים ממלחמת האזרחים העקובה מדם, הוא קריטי במיוחד: בדרום, כפי שראינו, הם נרדפים על ידי הצבא הישראלי ושכירי החרב שלו; במרכז ובצפון הם צריכים להתמודד לא רק עם המיליציות של הפלאנגי, שגם הם מוזנים היטב על ידי הישראלים, אבל בעיקר עם סוריה שמנסה בכל דרך להכניע את הארגונים לכיוונה.

אבל יחסה של סוריה מכוונת להשתנות עם המשך הגישה של מצרים לישראל, שאישר באופן מפתיע את ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977.

בעוד שישראל, על ידי חיזוק קשריה עם מצרים, מקיימת את השלום בגבול הדרומי ויכולה להעביר בבטחה את הפוטנציאל הצבאי שלה לצפון, סוריה עלולה להסתכן בבידוד מוחלט, בניגוד לאש"ף ולמדינות ערבים מתונים שמקבלים למעשה את מדיניות הפישור של מצרים.

ההתקפה הישראלית המאסיבית על לבנון בדרום במרץ ’78, התקפה שמראה את כוחו של הצבא של תל אביב ומהווה איום חמור על טריטוריה סורית; חתימת הסכמי קמפ דיוויד בספטמבר; היחס הבלתי מתפשרת של הפלנגות כי למרות התמיכה שקיבל מדמשק אינם מוכנים לסבול יותר את הכיבוש ואת המטרה של ישראל, כל העובדות הללו יוביל את משטר אסד לשנות שוב ושוב לשנות דגל ולחפש ברית עם אש"ף, במקביל חיזוק הקשרים עם מוסקבה.

בחודש מרץ 78 ’, כפי שאמרנו, בתואנה של פיגוע טרור רציני נגד אזרחים ישראליים, 30,000 חיילים של תל האביב, עם התמיכה של כלי טיס ושריון, פלוש לדרום לבנון, מוחק את בסיסים פלסטינים, שנשמרו על ידי כמה מאות לוחמי גרילה.

אבל נראה שהמצב עדיין לא בשלה ליישב את המכה המהלומה על כוחו הצבאי של הפידאיין; כוחות ישראליים, לאחר כמה חודשים של כיבוש דרום לבנון, נסוגים, מסתפקים בהצלחה חלקית בלבד. הפלסטינים, מצידם, למרות ההתערבות הישראלית המסיבית, כי כוחו לא הצליח להתקיים בהפתעה, יצאו לקרב ללא הפסדים רציניים, לאחר שהיה מסוגל לסגת בסדר טוב.

בספטמבר הבא בזמן שמטוסים ישראליים יורים ומפצצם את מחנות והכפרים הפלסטיניות בדרום לבנון, בקמפ דייוויד חותם בניהולו הגבוה קרטריאני ההסכמים המפורסמים בין ארה"ב לבין ישראל ומצרים כי יוביל את המעבר המכריע של ’ ההשפעה האמריקני למצרים, חתימת הסכם השלום בין ירושלים וקהיר החזרת סיני למצרים. הסכמים אלה, אשר סוכנויות התעמולה האימפריאליסטית של העולם כולו יטענו כצעד מכריע לקראת השלום במזרח התיכון, יהיו ההנחות הכרחיות של ההתקפה הישראלית על לבנון, כיבוש ביירות בידי הצה"ל וחיסול מוחלט של הנוכחות הפלסטינית בדרום לבנון.

בינתיים, התערבותם של כוחות האו"ם, מבוקשת על ידי מדינות ערב ועל ידי אש"ף עצמו, מובילה לבינלאומיות הסכסוך הלבנוני ופותחת את הדרך ל"רגולציה הפוליטית העולמית "הנמצאת בתוכניות האימפריאליזם האמריקאי; גם הברית הסוערת שהוקמה בין המדינות הערביות נגד הסכם קמפ-דייוויד והסכמים מצריים נשברת במהירות, ולאחר נפילת השאה באיראן ועלייתו לשלטון של חומיני בחודשים הראשונים של 79 ’ עיראק, ערב הסעודית וירדן מתרוצצות בבירור מסוריה, לוב ותימן בדרום, שנותרו המדינות היחידות המתנגדות למשא ומתן עם ישראל.

בדרום לבנון, בינתיים, המדיניות שנוקטת ישראל נוטה לסלק לפלסטינים, תוך ניצול התבוסה שלהם, את תמיכתם של רוב אוכלוסיית השיעים, הקבוצה האתנית הגדולה והענייה ביותר בלבנון. במשך זמן רב היו השיעים בעלי בריתה של השמאלנים הלבנונים; הם סבלו את ההפסדים הגדולים ביותר במלחמת האזרחי ב76-75 ואת האזור שלהם בדרום לבנון, היה המום ביותר על ידי פצצות. הם סבלו תמיד מעשרות תגמולים ישראלים יחד עם הפלסטינים, וסולידריות למעשה נטו להתיישב בין שתי הקהילות, בדרום כמו בשכונות העוני בפאתי ביירות. אבל גם הארגונים הפלסטינים וגם מפלגות "השמאל" הלבנוניות לא יכלו להציע דבר לקהילה זו ולעובדי שכונות העוני, בתמורה לסולידריות שלהם, או ליתר דיוק, בהעדר תוכנית חברתית של שחרור המדוכאים, מצד אש"ף ובנות בריתה, זנחו אותם לתעמולה ישראלית ולפלנגיסטים שיכלו לפרוץ ולהצביע על הפלסטינים כעל הפושעים האמיתיים של מלחמה ושל סבל. המדיניות הריאקציונית של אש"ף היא, אפוא, כי גם במצב זה, מבודדת את הפרולטריונים והלוחמים הפלסטינים מבעלי בריתם הטבעיים וחושפת אותם להתקפותיהם של המעמדות העשירים.

באוגוסט 1980 החליט הצבא הישראלי להנחית מכה חדשה על עמדות הפידאין בדרום לבנון. שני טורים משוריינים, של כ -1,000 איש, בתמיכת כעשרים מסוקים, תוקפים את העמדות הפלסטיניות, במטרה לכבוש את מעוז טירת הבופור; ההתקפה נדחית על-ידי אנשי הגרילה, אך מחלקות הגאוניות הישראלית מכינות, בשטחים שבשליטת חדד, את העבודות הנחוצות לפעולה בסגנון.

לנוכח הסכנה קשה יותר ויותר של התקפה ישראלית מסיבית על לבנון, וגם דרבן ידי החידוד החדש של מתיחות עם עיראק, בהרגשה חזקה בגלל אמנה של ידידות ושיתוף פעולה שנחתם מוקדם יותר באוקטובר עם ברית המועצות, סוריה מחליטה ללכת שוב על המתקפה בלבנון בניסיון לחזק את מעמדה המאוימת על ידי יוזמות חלק הפלנגות שבדצמבר החלו להתיישב בעיר זחל, כנראה מונעת על ידי הישראלים שרצו לבדוק את המשטר בדמשק. צבאו של אסד תקף אז את עמדות הפלנגות בזחלה ומצליח לשבור את התקשורת בין העיר הנצורה לבין האזור בשליטה המרונים.

במהלך הקרב הזה הסורים מפציצים בצורה מסיבית בגזרה המזרחית של ביירות, שבו הפלסטינים ובני בריתם לקחו את השדה מפני הפלנגות כי תמך בהם; הפצצת העיר המארונית מעוררת תגובה מיידית של העיתונות הבינלאומית נגד "טבח הנוצרים". ההתערבות של הישראלים ולאחר מכן המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות תדווח ההפסקת אש, אבל במרומי זחל, שהיו בידי סוריה, כמה סוללות של טילי סאם-6, תוצבנה מסופקות על ידי הרוסי, אשר אמור לשמש כדי להתמודד עם השליטה מוחלטת כמעט של השמים שהיו בידי חיל האוויר הישראלי.

שלושה חודשים לאחר מכן, בחודש יולי, הצבא של ירושלים יחזור למתקפה כנגד הבסיסים הפלשתינים בדרום לבנון וחיל האוויר עם מגן דוד רחם להפציץ שכונות פלסטיניות בביירות ובמחנות הפליטים בדרום לבנון. הקטל יחדל רק לאחר התערבות אמריקנית חדשה, ושיתופם עבור השיחות לראשונה, אך עקיף, בין ישראל לבין ההנהגה הפלסטינית יוביל להסכם על "קץ כל הפעולות העוינות בין השטח הלבנוני וישראלי"; סוריה, לעומת לעומת זאת, לא התנגדה להתקפת צה"ל.

שבשבועיים לאחר שהגיעה הפסקת האש בחזית הלבנונית, מציעה סעודיה תוכנית שלום למזרח התיכון (תוכנית פאהד, הקרויה על שם הנסיך השליט); עיקרי התוכנית הם אלה: 1) נסיגה ישראלית משטחים כבושים; 2) הקמת מדינה פלסטינית; 3) הכרה בזכותן של כל המדינות באזור לחיות בשלום, כלומר הכרה מרומזת במדינת ישראל. באוקטובר התוכנית מקבלת את תמיכתו של ערפאת. הכוונה של הנהגת אש"ף היא להגיע להכרה רשמית של ארצות הברית. המגעים עם שליח רייגן, פיליפ חביב, במהלך השיחות שהתקיימו ביולי כדי להגיע להפסקת אש עם ישראל, העניקו למנהיגים הפלסטינים חשיבות רבה במובן זה ולפי כתב העת "פלסטין", עלון מידע של אש"ף, הם ייצגו "מעשה של הכרה, אם לא אש"ף, לפחות במציאות הפוליטית של אש "ף". "עבור ההנהגה הפוליטית של אש"ף – כתב סמיר קסיר על לה מונד דיפלומט. (תנאים כי 12/81) – האינטרס של תכנית כזו הוא בדיוק כדי לבנות גשר לכיוון ארה "ב, בתיווך של חזית שתיקה, (סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן) בתנאי שיזמיה מקבלים תמיכה יעילה יותר מוושינגטון מאשר ההסכמה שבשתיקה מאחורי הממשל האמריקאי". התוכנית מתנגדת, עם זאת, לסוריה, ההולכת ומתעצמת יותר ויותר עם עיראק ובעלות בריתה של "חזית השתיקה". נגד התוכנית חלקו של אש"ף הנשלט על ידי דמשק וחזית הדחייה, שמצליחים להכניס את ערפאת למיעוט. "האירגון הפלסטינית דחתה אפוא את תוכנית פאהד, שהובילה לכישלון המהדהד של פסגת פס ב -25 בנובמבר" (Le Monde dip, 4/82).

כמובן, סתירות אלה בתוך נהגת אש"ף אינן נובעות ההתנגשות של שתי נטיות מעמדות אחרות, אחד יותר מועדף למעמדות העשירות והשנייה למעמדות המצוקה, בתוך "העם" הפלסטיני, אך, צדדים כולם הן במחנה הבורגני והן מייצגות שתי מפלגות שונות המועדף על-ידי אימפריאליזם זה או אחר. בהקשר זה עמדתו של ערפאת היא ללא ספק החזק ביותר ולכן מדיניותו, מעבר לתקריות זמניות, היא זו שעתידה לשרוד. "נוכחותו של ערפאת בראש התנועה הפלסטינית – קוראת על "לה מונד". (12/81) – משחק תפקיד מרגיע במשטרים הערביים השמרנים. דווקא פונקציה זו מאפשרת לאש"ף להמשיך ולקבל סובסידיות חשובות החיוניות להישרדותו. מקורות מימון פלסטיניים, שמורים למשפטים גדולים, אינם מספיקים לצורכי המנגנון החשוב התנגדות פוליטית-צבאית. הסיוע המהותי של המדינות הערביות העשירות, ופרטנית של סעודיה, נחוץ יותר מתמיד". גם רוסיה, אשר בתחילה התנגדה לתכנית, לאחר מסע של ערפאת במוסקבה, החליטה לא להתנגד לו ביותר, ככל הנראה תמורת הבטחות של הכללתה בעתיד בתכנית זו ואת הנורמליזציה של יחסים דיפלומטיים עם ריאד.

אחת הנקודות המרכזיות של תוכנית פהד, לעומת זאת, כרוכה הנסיגה של ישראל מהשטחים הכבושים, ובמיוחד מן הגדה המערבית שנראה יותר ויותר כמו הארץ המספק להקמת המדינה-גטו פלסטיני אך מדינת ישראל אין כוונה להחזיר השטחים אלה וכדי לא להותיר ספק באשר לכוונותיו, מרחיב באמצע דצמבר 81 ’את החקיקה הישראלית לגולן הסורי, למעשה, את הסיפוח הרשמי. בינתיים, מועד ההשבה המתוכננת של החלק האחרון של סיני למצרים מתקרב, לפי הוראות הסכמי קמפ-דייוויד. ממשלת ישראל מנצלת אותה כדי לארגן מסע תעמולה נגד הנסיגה, בניסיון להגיע למשא ומתן חדש, אשר בתמורה לעמידה בהסכמים עם מצרים, דואג לשמור על כיבוש שאר השטחים; גם נדמה כי ירושלים מתכוונת לתקוף בלבנון שוב כדי לעלות את המתח עם המדינות הערביות, אך התערבות של ארצות הברית, נחוש בדעתו להציל את המשטר המצרי, אשר תספוג מכה מאי ציות הסכמי קמפ-דייוויד, בולמים היוזמה הישראלית ו -26 באפריל 1982, הסיני מוחזר באופן קבוע לממשלת קהיר.

16. השליטה הכלכלי של ההון הישראלי

ההון הישראלי, שכבר מתמודד עם משבר כלכלי חמור, אינו מוכן כלל לסגת מהגדה. בשנים האחרונות הוא הדגיש את מאמציו לסיפוח האזור הפורה; לאחר 67 הוקמו בשטחים הכבושים 152 יישובים יהודיים, מהם 85 בגדה המערבית ובנובמבר האחרון הוקם בגדה המערבית ממשל אזרחי ישראלי. "סדרת שביתות והפגנות בכלל עכשיו החלו בשטחים, ואחריו את התשובה המסורתית: בתי פוצצו, עצירות, סגירת אוניברסיטת ביר-זית, מעצרם של מנהיגים פלסטינים רבים, צנזורה על העיתונות" (לה מונד דיפלומה; 12 / ’8 1). סיבות אופוזיציה כזו עמוקה של תושבי השטחים כבושים בכיבוש הישראלי, מצד השני, החלטת החברה לישראל לא לוותר, למרות לחץ בינלאומי חזק ואפילו בארה"ב, הם יכולים להיות מוסברות על ידי החשיבות הכלכלית של השטחים הללו והאוכלוסייה שלהם מייצגת את ישראל ואת הפוליטיקה של שוד אמיתי שהיא נוהגת שם.

הגדה המערבית ורצועת עזה תופסות בהתאמה שטח של 5505 קמ"ר (כמו ליגוריה) ו -363 קמ "ר, בגדה המערבית כ 700,000 תושבים בצפיפות של 127 תושבים / מ" ר. ורצועת עזה כמעט 300,000 (825 תושבים / מ"ר) עליהם יש להוסיף 72,500 ו -195,000 פליטים נערמים בשדות. כלכלת הגדה המערבית, לפני מלחמת 1967, הייתה בעיקרה כלכלת קיום; רוב האוכלוסייה, כ -50%, הוקדשה לחקלאות לעומת רק 15% המועסקים בתעשייה עדיין בשורשים, המורכבת כמעט כולה ממשרדים קטנות עם 4 או 5 עובדים. קצת יותר מפותח היה רצועת עזה עם 33% של עובדים בחקלאות. הכיבוש הישראלי השפיע עמוקות על הכלכלה של אזורים אלה, לאחר שמדינת ישראל ניסתה לנצל כל משאב לטובתו הבלעדית, כמו כל אימפריאליזם.

הבורגנות הישראלית, טפלה בעיקר כדי לנצל את היצע עבודה הגדול במחירים נמוכים, שמספק פליטים המוניים והפקעת איכרים, באמצעות אותו באתר או במדינת ישראל, תוך הניסיון להסיר את האוכלוסייה העודפת כדי להכין את הקרקע לסיפוח אפשרי.

"מכוח עבודה הפלסטינית שסופקה במחירים נמוכים על ידי השטחים הכבושים, החליטה הבירה הישראלית לייבא חלק ממנה, תוך שימוש הנשאר במקום. מספרם הכולל של מהגרים ערבים פלסטינים בישראל גדל מדי שנה. אז, בעוד ב -67 היו אלף עובדים מהשטחים הכבושים לעבודה בישראל, בשנת 1973, לפני מלחמת אוקטובר, הם היו בערך 80,000 (ועובדים אחרים) הניח באופן רשמי על ידי משרדי עבודה הישראליים. וכמה מהם מועסקים באופן בלתי חוקי? נתונים אחרים מצביעים על כך שב 73 ’כ -36% מכוח העבודה הפעיל בשטחים הכבושים – שהסתכם ב -195 אלף איש – הועסקו ישירות במשק הישראלי. מתוך 100,000 העובדים הידניים ברצועת עזה ובגדה המערבית, 60,000 עבד בישראל, כלומר 60% של המעמד הפועלים באזורים אלה "(מתוך" פלסטין בתנוע", n.5/75).

"שבעים וארבעה אלף פלסטינים חוצים מדי יום בשני הכיוונים ( חל איסור מוחלט להעביר את הלילה בישראל) זה אותם גבולות השטחים שנכבשו ב1967 התווספנו אלה הם 10 עד 15 אלף" בלתי חוקיים "שאינם מגויסים על ידי משרד העבודה בישראל ולכן אינם רשומים באופן רשמי; הם בדרך כלל צעירים, עובדים בניגוד לחוק הישראלי, או מבוגרים שעושים עבודות שחורות. בסך הכל יותר משליש מהאוכלוסייה הפעילה של הגדה המערבית ורצועת עזה. מופרד לרמה הנמוכה ביותר בסולם של עובדים והשכר, שולם טוב יותר שבשטחים הכבושים אך פחות משל עובדים ישראלים (על פי נתונים של "פלסטין בתנוע" השכר היומי הפלסטיני היה 22.9 לירות נגד 42 השולם לישראלים) העבודים האלה מרוכזים בענף הבנייה (47% בשנת 1980), התעשייה (20.5%) והחקלאות (14.3%). (מלה מונד, ספטמבר 81). זאת, בעוד שהסקטור התעשייתי בשטחים הכבושים נשאר יציב כאשר הוא לא נסוג; למעשה, בגדה המערבית ירד המספר העובדים התעשייתיים מ -17 אלף ב1969 ל -15 אלף בשנת 1980. "ממשלת ישראל הציבה את השטחים הכבושים במצב תלותי יותר ויותר. יש הקוראים לזה "קיפאון מתוכנן", בתקווה שהתנאים הקשים יותר עבור הערבים דוחפים אותם לעזוב. למעשה, כ 200,000 היגרו מאז 67 ’וקצב היציאות בשנים האחרונות הוא 10-20 אלף בשנה על פי כמה הערכות" (שם).

יחסי הסחר בין ישראל לשטחים אלה הם גם חד-כיווניים: "משנת הכיבוש הראשונה החליטו הרשויות הישראליות לפתוח את השטחים הללו למוצרים ישראליים. ההשפעה היתה טראומטית; אין כיום מוצרים מיוצרים שאינם מגיעים מישראל. עבור היצואנים הישראלים השטחים הכבושים מהווים שמורת ציד אמיתית. מוגנים על ידי אותם מחסומים כמו בשוק המקומי שלהם, הם מהווים את השוק השני שלהם, אחרי ארצות הברית ולפני מערב גרמניה: 90% בממוצע היבוא מגיעים מישראל (רק 1% מירדן ו -9% משאר העולם). להיפך, גישה לשוק הישראלי סגורה עבור המוצרים של הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט כמה תוצרת חקלאית, חומרי בניין ועוד מספר מצומצם מאוד של מוצרים מיוצרים המאזן המסחרי של השטחים הללו הם כרוניים בגירעון מאז היצוא מכסה רק 35% מהיבוא, וגם שכרם של העובדים הפלסטינים בישראל אינו מספיק כדי לצמצם את הגירעון. השטחים הכבושים יכולים לאזן את שיווי המשקל תשלומים שלהם רק בזכות העברות כספים מחו"ל, במיוחד במדינות מפרץ מאזן הסחר שלהם עם ירדן שבו יצוא תוצרת חקלאית" (שם).

אפילו המבנה החקלאי המסורתי השתנה במידה רבה על ידי הישראלים בראש ובראשונה באמצעות החרמה מסיבית של האדמות המהוות צעד מכריע לקראת סיפוח:

לדברי מקורות ירדניים, הישראלים החרימו או הופקעו, לאחר מלחמת ששת הימים, 203,000 דונם בגדה המערבית, או 37% מהשטח. כך למשל, בבקעת הירדן 40% מהקרקע החקלאית נמצאים כעת בידי מתנחלים ישראלים. ארבע עשרה שנים לפני שהפלסטינים לא הצליחו לחפור בור פשוט חסר אישור של הממשל הצבאי (...) נהפוך הוא, חברת המים הישראלית, חברת מקורות, חפר 17 בארות בעמק, לשימושם של המתנחלים. מצויד משאבות עוצמה שהם סיפקו, כבר בשנת 78 ’, יותר מ -14 מיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה לפחות מ 16,000 מתנחלים, בעוד 690,000 תושבים ערבים אין כי 33 מיליון מ"ק (...) נכון לעכשיו רק 4% מהקרקעות המעובדות על ידי הערבים בגדה המערבית מושקות (...) בשנת 1970 עדיין עבדו בחקלאות 38% מהאוכלוסייה העובדת בשטחים הכבושים; כיום היא פחות מ -28%. בעלי קרקעות קטנים, חקלאים קטנים, עובדים חקלאיים, מרכיבים, עם האוכלוסייה של מחנות פליטים, את חלק הארי של החיילים אשר יומי לקחת את המסע לישראל בחיפוש אחר התעסוקה שהתעשייה המקומית לא יכולה להציע להם" (שם).

ביוני 1980 כתב א. קפליוק ב"לה מונד דיפלומטיק: "המאבק על האדמה הופך לנושא המרכזי של עימות יומיומי בין ישראלים לפלסטינים. מדיניות נטיעה מכוונת על ידי תא"ל אריאל שרון, שר החקלאות, עם מטרה ברורה ובהירה: ליצור עובדות על הגדה המערבית על מנת להפוך לבלתי הפיך הסטטוס קוו חדש ולמנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית (...) בסביבות 122 יישובים יהודיים הותקנו בשטחים הכבושים ואסוף אוכלוסייה של 20,000 מתנחלים (לא כולל 60,000 יהודים המתגוררים בשכונות החדשות שנבנו בחלק הערבי של ירושלים). ההתנחלויות הישראליות הוקמו על אדמות מדינה בבעלות ממשלת ישראל, או על מגרשים אחרים השייכים לפליטים פלסטינים ועל אדמות של אנשים שהוחרמו מטעמי ביטחון (...) שיטות לגרש את בעלי הפלסטינית הם שונים (הפחדה, שימוש בחוקים שונים, וכו ’) וגם הם יוצאי דופן: מטוסים מפזרים חומרים לאחרונה על פני כמה מאות דונם חקלאים (חיטה, שעורה ועצי זית) השייכים לחקלאים פלסטיניים 4 כפרים אזור חברון; שיטה ששימשה בהצלחה ב -1972 בכפר עקרבא שבגדה המערבית, שאדמותיה הועברו לאחר מכן ליישוב החדש גיתית ". "מאז תחילת הכיבוש הישראלי, אוכלוסיית הגולן הערבית ירדה מ -130 אלף ל -13 אלף איש. בעקבות מדיניות הפקעת הקרקעות כ -200,000 פלסטינים נאלצו לעזוב את הגדה המערבית. אפילו ברצועת עזה, שבה מתגוררים 450,000 פלסטינים, הישראלים החרימו אדמות וייסדו 4 מושבות (5 ב -1980). כיום תושבי השטחים הכבושים הם מיליון ושלוש מאות אלף מהם 850,000 בגדה המערבית.

בשטחים אלה, אם כן, מדינת ישראל אינה מדכאת רק את הפרולטריונים והנישולים, אלא גם את המעמדות החברתיים האחרים, ומניעה את ההון הערבי לפתח את התעשייה, המסחר, החקלאות.

אבל גם אם, אם כי עם משקלים שונים, מדינת ישראל מוחץ בעקבו האוכלוסייה הערבית כולה של הגדה המערבית ורצועת עזה והגולן, ממצא זה אינו בשום צורה ואופן סיבה שהפרולטריון חייב להילחם, בשם של עצמאות לאומית שלהחזיר לכאורה, לצד המעמדות ה"פופולריים "האחרים שניצלו אותה ומנצל אותה עוד יותר מן הישראלים.

בכל אזור המזרח התיכון, כפי שאנו מדגימים, אין פתרון לבעיות הפרולטריון במסגרת המאבק הלאומי; הפתרון טמון רק בתחיית המאבק המעמדי, ובמובן זה, הפרולטריונים הערבים, אפילו בשטחים הכבושים, חייבים לסרב לכל שיתוף פעולה עם המעמדות האחרים ולהקים את ארגוני המאבק והלחימה משלהם.